יומנו של אבי, יעקב טוריאל ז"ל

היומן מספר על עיירה בשם מילאס, על תרבות הלאדינו , על סיפור נדודיה של משפחת טוריאל ממגורשי ספרד, על קהילת רודוס, מנהגים, חגים, מטעמים ועוד- מכתביו של אבי -יעקב טוריאל ז"ל.

את היומן, לבקשתי, כתב אבי יעקב טוריאל, טרם פטירתו, לפני עשר שנים. היומן שופך אור על חייו בעיירה היהודית מילאס שבטורקיה עד עלייתו ארצה בדרך לא ליגאלית וגיוסו לצה"ל במלחמת השיחרור.  היומן בן  22 עמודים שנכתבו בכתב ידו , מתעדים בבהירות רבה את תרבות הלאדינו, החיים והמנהגים, המאכלים המיוחדים והאווירה הכללית בקהילה במילאס. בהמשך כתב על רשמי ילדותו, התמודדותו כילד יהודי בתופעות של אנטישמיות, ועד ההחלטה לקחת אחריות על גורלו ולעלות לישראל לבד כשהמשפחה מצטרפת בשלבים יותר מאוחרים.

המשפחה הייתה ציר מרכזי וחשוב בחייו, והוא הצליח לתעד את השתלשלות אילן היוחסין המשפחתי שיובא בהמשך היומן. העיירה מילאס כיכבה בסיפורי ילדותנו, בכל אירוע משפחתי. החלטתי להדפיס את היומן על מנת להביא את סיפור חייו , כמורשת תרבותית והיסטורית,  לידיעת הדור הצעיר ולנכדיו , נכדותיו ולנינות.

Milas

נולדתי בטורקיה בעיירה מילאס, הנמצאת בקרבת הים האגאי, והשייכת לעיר המחוז מוגלה Mugla  המרכזת עוד ארבע עיירות שהם בודרום, פייטה, דג'ה ומרמריס.

 לעיירה מילאס יש היסטוריה עתיקת יומין. לפני שלושת אלפים שנה הייתה עיר הבירה של ממלכת קרייה ששמה היה מילטוס. ניתן למצוא מאותה תקופה אתרים היסטוריים שנחפרו ושטרם נחפרו אך ידוע שהם נמצאים. מילאס נמצאת בתוך שקע הרים מכל ארבע כיוונים בעמק ולכן נהנית ממזג אויר נוח בחורף. בקיץ חם מאוד והטמפרטורה מגיעה ל-40 מעלות צלזיוס. מסביב לעיירה יש כארבעים כפרים ששייכים שלטונית לקיימקם במילאס. התושבים מתקיימים בעיקר מחקלאות: גידול טבק, ייצור שמן זית, כרמים, תאנים ומסחר.

מרודוס למילאס

בערך ב- 1820, היגרו מהאי רודוס ( ומשניים עשר איים קטנים שהיו מסונפים לרודוס) למילאס, מספר משפחות כמו: פרנקו, קפולוטו, אמטו, טוריאל, קטן, ליאון ואלחדף. רודוס הייתה תחת שלטון עות'מאני ובין מילאס לרודוס התקיימו יחסי מסחר פורחים במשך מאות בשנים.

באי רודוס, בתפארתה, היו כחמשת אלפים יהודים. היו בה ישיבות ורשת בתי ספר אליאנס מאגודת כל ישראל חברים. באותה תקופה יהודים התפרנסו ממסחר וממלאכת יד כמו: חייטים, סנדלרים, ותפירה לנשים.

בכל משפחה יהודית  ברודוס היו כעשרה ילדים והאוכלוסייה גדלה מאוד  והיה קשה מאוד למצוא פרנסה. הצעירים חיפשו אפיקי פרנסה חדשים: חלק מהם הגיעו למילאס. קרוב למאה משפחות הגיעו למילאס, חלק נסעו לניו יורק בארצות הברית וחלק למקסיקו וארגנטינה. מאוחר יותר ב- 1920 הגיעו מספר משפחות לקונגו הבלגית ולאירופה.

במלחמת העולם השנייה כ- 1500 יהודים נאסרו על ידי הגרמנים שכבשו את רודוס מהאיטלקים ושלחו אותם למחנות ריכוז ובעיקר לאושוויץ והושמדו בתאי הגזים. לא מעט מקרובי משפחתי הושמדו בתאי הגזים.

מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הפכו את מילאס לעיירת מקלט לפליטים יהודיים שברחו מהשלטון האיטלקי או מהיווני. הם הגיעו מחוסרי כל והקהילה היהודית במילאס קבלה אותם בברכה.

היהודים במילאס וחיי הקהילה

 לקהילה היהודית במילאס בשיא תפארתה , היו  שני בתי כנסת  ובית ספר אליאנס, שם לימדו צרפתית, עברית ולאדינו. כמעט בכל בית הצעירים דברו, מלבד לאדינו, צרפתית שוטפת. במילאס צמחה תרבות נוער נוסח צרפת: הצעירים ארגנו בבתים מסיבות בסגנון צרפתי, המוסיקה שהשמיעו הייתה צרפתית, הריקודים שרקדו היו ריקודי ואלס. המבוגרים יותר שרו רומנסות ספרדיות.

 במילאס היו אגודות לעזרה הדדית. תרמו כספים לבית החולים ולבית היתומים באיזמיר העיר השכנה הגדולה.

את הבנות ממשפחות עניות דאגו לחתן בכבוד. הקהילה אספה dota  – לבנות העניות. פירוש המילה: כל בת לפני חתונתה: ההורים של החתן ושל הכלה, היו יושבים ומסכמים כמה כסף אביו של הכלה מוכן לתת לחתן. היה כעין משא ומתן שלפעמים היה נמשך מספר חודשים עד שהגיעו לעמק השווה. לפעמים הלחץ של הכלה על אביה היה גדול מאוד  עד שהאב היה נכנע ומודיע על הסכמה על הסכום כדי שהנישואין יצאו לפועל.

 עד מלחמת העולם השנייה היהודים היו שומרי שבת וקיימו את כל המצוות וחגי ישראל כהלכה.  בעיקרון היהודים היו חילוניים , דגלו בהשכלה ויחד עם זאת שמרו על המסורת ותרבות הלדינו- לא היו אצלנו  דתיים חרדיים.

מעגל החיים היהודי במילאס – לידה, ברית מילה, בר מצווה

הלידה- בדרך כלל הייתה מתבצעת בבית על ידי KUMADRI מיילדת שבהתחלת היישוב היהודי במילאס הייתה יהודייה ואחר כך היו מיילדות טורקיות.

 ברית מילה- בדרך כלל הברית נעשתה בבית על ידי רב מקומי. מאוחר יותר כשלא היה רב במילאס, היה מגיע רב מאיזמיר לבצע את המילה. הטקס התנהל בנוכחות כל המשפחה המורחבת. לאחר הברית היו מגישים דולסי- מעדן מסוכר עם פירות ועם כוס מים. לאחר מכן היו מגישים מוגדו דאלמנדרה ( כמו מרציפן שקדים) ובזה היה נגמר.

 בר מצווה- בדרך כלל הטקס היה בבית הכנסת. הילד עלה לתורה. לאחר מכן הנשים היו משליכות סוכריות מעזרת נשים. הן היו שרות רומנסות ספרדיות תוך השלכת הסוכריות. כל אורח בבית הכנסת היה מקבל שקית עם סוכריות או ממתקים תוצרת בית. יש לציין כי האירועים היו צנועים ומלאי שמחה והאורחים לא היו מביאים מתנות לאירוע- זה לא היה מקובל. רק סבים וסבתות היו נותנים מתנות.

תקופת האירוסין  שהייתה נהוגה במילאס  העיירה שלי

 לאחר חתימת הסכם האירוסין, הורי החתן היו מזמינים לביתם את הורי הכלה ואת כל הדודים ובני הדודים ממעגל משפחתי מצומצם וממעגלים רחבים יותר של המשפחות  לארוחת היכרות. באירוע האירוסין, היו מגישים ממתקים שהיו מכינים בעצמם. בדרך כלל קבלת הפנים הייתה במוצאי שבת.

 לאחר מכן החתן ןהכלה היו מזמינים את החברים שלהם וקרובי המשפחה הצעירים למסיבה עד השעות הקטנות של הלילה. למסיבה זו היו קוראים SUARE .

 במאה התשע עשרה, הכלה לא יכלה לצאת לטיול בלי ליווי עם החתן שלה. בדרך כלל היה מתלווה לזוג הצעיר האח הצעיר או האחות הצעירה של הכלה. במאה העשרים, נוהג זה בוטל.

 בדרך כלל היו קובעים את תאריך החתונה תוך חודש. ההכנות לחתונה היו מאוד אינטנסיביות: הכלה הייתה מכינה את הפריטים האחרונים של הנדוניה ANSUAR   . למעשה האמא של הכלה הייתה מתחילה להכין את הנדוניה מיום שהבת נולדה, והבת הייתה ממשיכה בריקמה של כלי המיטה והלבנים שלה כמו קומבליזונים והלבשה תחתונה אחרת. הכל היה רקום.

עשרה ימים לפני החתונה, כל החברות של הכלה היו מגיעות לבית הכלה והיו עוזרות לתפור את השמלות של הכלה יחד עם התופרת שהוזמנה. אותו יום היה יום שמחה לכלה, היו שרים ורוקדים ואוכלים מכל טוב.

 שבוע לפני החתונה: היו מובילים בשיירה את נדוניית הכלה לבית החתן בליווי תיזמורת. כל הקהילה בקרו בבית החתן, כדי לבחון את הרהיטים שהחתן קנה ואת הנדונייה של הכלה.

 שלושה ימים לפני החתונה:היו מאתרים במשפחה או בקהילה בית שהטרקלין שלו היה גדול במיוחד וקובעים את מקום החתונה. כמעט כל העיירה הייתה מוזמנת לחתונה מאחר ובדך זו או אחרת כולם היו קשורים בקשרי חיתון.

השמש של בית הכנסת היה עובר מבית לבית עם ההזמנות לחתונה ומגיש אותם לאורחים. לפעמים בעל פה ולפעמים הזמנה בכתב עם מרציפן ואבן רודה ירוקה נגד עיין הרע – RUDA.

 יום לפני החתונה: כל הנשים היהודיות היו מתייצבות בביתו של החתן והיו עוזרות להכנת הסעודה והמאכלים המיוחדים שיעלו על שולחן האורחים.

 בערב, לפני החתונה: כל הנשים עם אם הכלה והכלה, הדודות והשכנות היו הולכות לחמאם HAMAM. מקווה טהרה לא היה בעיירה ולכן היו הולכות לחמאם. הן היו מביאות לחמאם ממתקים כמו בקלווה, קדאיף, בורקס, מריסינוס, בויוס ועוד. היו שרות לכלה שירי חתונה בלאדינו וכל זאת עד השעות המאוחרות של הלילה. את כל החמאם היו משכירים בעלי השמחה והמקום היה שלהם לכל הלילה. שליחה מטעם החתן הייתה מגיעה לכלה עם מתנות מזהב ששלח החתן לכלתו יחד עם מערכת בשמים. לאחר שהנשים היו מסיימות את הטבילה והשמחה , הן היו חוזרות לבית הכלה ואז היה מגיע תורו של החתן ופמלייתו להגיע לחמאם ולעשות שמח.

הכלה, חברותיה, הדודות ואמה היו עושות בבית הכלה באותו לילה מסיבת פרידה מהכלה. מסיבה עצובה מלווה בבכי ושירי רומנסות עצובים. לעומת זאת, המסיבה של החתן בבית החתן היתה מסיבה עליזה- פרידה מחיי הרווקות.

 מנהגי חתונה במילאס

יום החתונה:

 ביום החתונה בשעה 11:00 בערך, הספר היה מגיע  לבית החתן עם חברי החתן, היו עושים לחתן מסיבת תספורת. גם בבית הכלה נערכו הכנות והחברות של הכלה היו מגיעות להלביש , לסרק ולאפר את הכלה.

 בערך בשעה 16:00, החתן והוריו היו מגיעים לביתה של הכלה עם פייטון PAYTON . בתקופה מאוחרת יותר היו מגיעים עם מונית. התזמורת התמקמה בבית הכלה וכל הקהילה בעיירה הייתה מלווה את הכלה. אב החתן היה קורא לכלתו לסטרף ויחד היו הולכים ברגל לבית הכנסת : בראש, צעדה התזמורת, אחריהם הכלה והחתן ואחריהם כל הקהל ליווה את החתן והכלה בשיירה בשירים וריקודים. בבית הכנסת כל האורחים היו נכנסים, כולל שכנים טורקיים מוסלמים, לפעמים ראש העיר היה מגיע וכולם היו נכנסים מברכים את הזוג בבית הכנסת.

 לאחר שבע ברכות, כל אורח קבל שקית ממתקים. הכרוז היה מודיע בבית הכנסת  על מקום המסיבה ומזמין את כל הקהל לבוא  לאותו בית בו עורכים את המסיבה. יש לציין כי לאחר הפיכת טורקיה לרפובליקה, כל זוג חוייב להינשא בראש וראשונה בעירייה לפני הטקס בבית הכנסת. מאחר ולא היו מצלמות, היה הזוג הצעיר מצטלם עם משפחתם בחצר בית הכנסת.

ברצוני לציין שוב שלא היה מקובל להביא מתנות. שבועיים לפני החתונה, החתן והכלה היו מבקרים בבתים של הדודים והדודות, סבים וסבתות. מביאים אתם את ההזמנה לחתונה ובאופן אישי מוסרים למשפחה כשהם מנשקים את ידם. במפגש זה הקרובים הללו היו נותנים מתנות יקרות ערך כמו: 5 לירות זהב או שטיח בשווי של  5 לירות זהב . לחמש לירות זהב קראו BESIBIRLIK   , לשטיח SETCADE, לטקס זה קראו BEZA MANU  ( נשיקת יד).

 סעודת החתונה:

מאחר והסלון לא היה יכול להכיל כל כך הרבה מוזמנים, היו עורכים את השולחנות במשמרות: בהתחלה היו מתיישבים לשולחן כל זקני הקהילה עם הרב בראש השולחן יחד עם הכלה והחתן. היו מגישים את המאכלים, מתפללים, מברכים על האוכל ומגישים שבעה מינים של מזון כי 7 הוא מספר מזל. היו נותנים מרצפן בצורה של משולש שנקרא  SIETIN- BOKA.

לאחר שהזקנים והרב  קמו מן השולחן והלכו: היו מתיישבים מסביב לשולחן הורי החתן והכלה, הדודים והדודות, לאחר מכן ערכו שוב לשכנים, לקרובי משפחה רחוקים ובסביבות שתיים עשרה היו עורכים את השולחנות לצעירים ואז הייתה מתחילה השמחה והריקודים היו נמשכים עד השעות הקטנות של הלילה.

 באמצע מסיבת החתונה, ראש הקהילה היה מכריז שהם קנו מתנה קטנה לזוג המאושר ורוצים למכור את המתנה לטובת בית חולים או בית יתומים באיזמיר. כל אחד יכל להשתתף במכרז. שיטת המכרז הייתה כך: למשל אחד אמר עשר לירות או הוציא מכיסו עשר לירות וזורק על השולחן, השני מכריז וזורק עשרים לירות וכך הלאה. בסוף המכרז, ראש הקהילה היה מודיע: נאספו חמש מאות לירות ואנו שולחים את זה כתרומה ראשונה של הזוג הצעיר.

 למחרת היום, בערך בשעה 10:00, היו מתספים כל הקרובים בביתו של החתן למסיבת דיזיינו DIZAYINO- ארוחת בוקר. היו עורכים את השולחנות בכל טוב המאכלים שידעה העדה הספרדית. אם הכלה הייתה מביאה סמרטוט אדום ומראה לנוכחים שהבת הייתה בתולה בליל הכלולות. זה נשמע מזעזע אבל זה היה המנהג מדורי דורות כסמל לטהרת המשפחה היהודית.

שבת, חגים ומועדים בנוסח תרבות הלאדינו:

 תפילת יום שבת בבית הכנסת והתחשבות באישה:

ביום שבת בבית הכנסת, התפילה הייתה מתאחרת בשל כבודן של הנשים: מאחר והנשים לא ידעו עברית, החזן היה מקריא בבית הכנסת בשעת התפילה פסוק בעברית ומתרגמו מיד ללאדינו.

 מנהגי יום כיפור :

מנהג המאורסים: בערב יום הכיפורים היה החתן לעתיד שולח לבית ארוסתו זר פרחים עם צמיד זהב ועם תרנגולת לבנה לכפרות.

מנהג כפרות לאישה בהריון: היו שוחטים תרנגול זכר ותרנגולת נקבה.

 ומה היו עושים עם כל התרנגולות ששחטו? לאחר הכפרות, היו נותנים את התרנגולות כנדבה למשפחות עניות.

תפילת כל נדרי בבית הכנסת: במהלך היום של ערב יום הכיפורים, בשעות הצהריים, היו מגרילים בחלקו של מי ייפול הכבוד בבית הכנסת להוציא את ספר התורה ולהוביל את תפילת כל נדרי. כל בני הקהילה היו קונים כרטיסי הגרלה ומי שזכה היה מקבל את הכבוד, וזאת בשונה מקהילות אחרות שהיה זוכה בכבוד הזה כל המרבה במחיר.

 חג סוכות:

רק בבית הכנסת הייתה סוכה גדולה- סוכת הקהילה, בבתים לא היו נוהגים לבנות סוכה. ולמעשה לא היו סוכות כלל חוץ מסוכת הקהילה.

 חנוכה:

 את חנוכה חגגו בהדלקת מנורה עם תשעה כנים: היו יוצקים  לצלוחיות שמן ומדליקים עם פתיל על יד החלון. אוכלים LOKMA – סופגניות קטנות : בצק שטוגן בשמו עמוק רותח, שעליו יצקו דבש. היו מצננים את הסופגניות ומגישים.

טו בשבט- היו חוגגים באכילת פירות יבשים. הילדים היו באים לבתי קרובי משפחה עם שקיות שאימם תפרה במיוחד לצורך זה. הם היו דופקים על הדלת ומקבלים פירות יבשים ומאכל מיוחד בשם ASURE – את המאכל הזה היו מכינים בבישול של חיטה מלאה עם סוכר, קינמון, צימוקים ואגוזים.

 בפורים:

חגגו רק בבית הכנסת ובשמחה עם משלוח מנות כמו: TRAVADOZ , KURABIE . לילדים היו מכינים מן מאכל/ מעדן שבמרכזו ביצה קשה ומסביב בצק- דמוי ציפורים עם קישוטים.

 פסח:

בסדר פסח, היו קוראים בהגדה פסוק בעברית ופסוק בלאדינו, גם את השירים היו שרים באופן דומה. עד 1930 הנשים היו אופות את המצות בתנורים בבתים. רק לאחר מכן היו מאפיות באיזמיר שסיפקו את המצות. למצות קראו בספרדית RESAZ .

ביום השמיני של פסח, משפחות משפחות היו יוצאות לבילוי אחר הצהריים לטבע לשדות, למעיינות או נחלים וכך ציינו וחגגו את יציאת מצריים.

 שבועות:

אני זוכר שהיו מכינים סוטלאץ SUTLAC – מאורז מבושל בחלב. לאחר התפילות בבית הכנסת היו יוצאים לבילוי בחיק הטבע: בשדות או לחוף הים בעיירה גולוק GULUK  – כעשרה ק"מ ממילאס.

 מנהגי אבלות במילאס:

 כשאדם היה חולה מאוד, התנדבו נשים לשמור בחדר החולה. כשהיו מרגישות שהחולה עומ למות הייתה האשה השומרת קורת את תפילת שמע: " שמע ישראל אדוני אלוהינו ה' אחד".

 כשאדם היה מגיע לגיל 60, היה תופר לעצמו בעזרת תופרות תכריכים שנקראו MORTACA . במות האדם, כמנהג כל ישראל, היתה המשפחה יושבת שבעה: בשבעה כל זקני העיירה היו מגיעים למתאבלים לכבדם ולהשתתף באבלם. את האוכל היו מבשלות נשות המשפחה המורחבת בבית, אבל אם הנפטר ומשפחתו היו עניים היו השכנות מבשלות ומביאות את המזון למתאבלים.

 זיכרונות ילדותי במילאס

 נולדתי לתוך התרבות הזו- תרבות הלאדינו,  שאותה תיארתי בפרקים הקודמים. נולדתי  לאבא אשר טוריאל ולאמא אסתרייה לבת אמטו בתאריך 6/4/1931 ביום השני של פסח במילאס.

 עד שהלך אבי להביא את המיילדת, יצאתי כבר לאוויר העולם. אני הבן השני במשפחתי, אחרי נולדו להורי אחרי עוד שני בנים וביחד היינו ארבעה: אלברט ( אברהם) , אני- ז'ק ( יעקב), השלישי- חיים והרביעי- נעים.

התמונה באדיבות האח חיים טוריאל- בתמונה מצד ימין האב אשר טוריאל ועל ברכיו הבן הבכור אברהם ( אלברט) טוריאל ומצד שמאל האם אסתרייה טוריאל מחזיקה בתינוק את יעקב טוריאל

 ( חיים ונעים נולדו מספר שנים יותר מאוחר).

 כאשר הייתי בן תשע, אמי ילדה תינוקת- בת. הייתה שמחה גדולה בבית וקראו לתינוקת הרכה אסתר על שם סבתי מצד אמי. כאשר התינוקת הייתה בת ששה חודשים היא נפטרה מדלקת ראות. זו הייתה טראומה בשבילי וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי צריך להתמודד עם אבל ראשוני בחיי.

 בילדותי, הייתה לי מטפלת אישית שבאה מכורדיסטאן ושמה היה ביננז BINNAZ. אני קראתי לה אמא ביננז כי היא הייתה צמודה אלי עד גיל חמש 24 שעות ביממה וטיפלה בי כל הזמן. לאחי הבכור אברהם הייתה גם מטפלת שהייתה אחותה הבכורה של ביננז וקראו לה לוטפייה.

 את התקופה הזו ביליתי בין הבית שלי לבין בית סבי בכור יעקב אמטו. סבתי נפטרה באותה תקופה באיזמיר כאשר הלכה לחתן את דודתי פלור. אני לא זוכר מתקופה זו דבר. אני רק זוכר את דודתי ז'ולידה שאותה היינו מבקרים הרבה מאחר שהיא הייתה רווקה וגרה עם סבא בכור אמטו.

 אנחנו היינו ארבעה בנים שובבים וכשהיינו מתקוטטים, אבא היה אומר לי : לך לדודה ותגיד לה שאימא בקשה שתתן לה 0TUR BURDA  ( אוטור בורדה)- פירוש הביטוי היה תתייבש פה. והדודה הייתה אומרת לי CAKITO   – צ'קיטו ז'אקו ( ז'ק הקטן שלי), תשב פה רגע כי אני צריכה להכין את זה. והייתי מחכה ומחכה. אותו דבר אימא הייתה עושה עם האחים שלי והייתה שולחת לדודות של אבי כדי שתספיק לעשות את עבודות הבית בשקט.

אמא שלי: אסתרייה לבת אמטו וארבעת הבנים אברהם, יעקב ( אני), חיים ונעים

 אנחנו גרנו בבית של סבי, אברהם אליקים בכור טוריאל. זו ההזדמנות להסביר קצת על השמות היהודיים במילאס: כאשר ילדים נולדו, קבעו את שמותיהם על פי סדר: בן ראשון על שם אבא של החתן, בן שני על שמו של אבא של הכלה ( שמות ניתנו גם כשהסבים והסבתות היו בחיים). בת ראשונה על שם אם החתן, בת שנייה על שם אם הכלה. לבן בכור או בת בכורה , השם בכור או בכורה היה נשאר כשם נוסף עד סוף ימיהם.

 נחזור לבית סבי: כפי שציינתי, גרנו בבית סבי שהיה בית גדול בן שתי קומות. בקומה הראשונה היו שלושה חדרים, כניסה שקראו לה PORTAL . כל חדר היה בערך 40 מ"ר, היה מטבח גדול מאוד עם משטח עבודה, מתחתיו קומת מרתף שם אחסנו את השמן והיין בתוך כדים ענקיים. במטבח היה תנור לאפיית לחם ומאכלים. בבית היה חמאם טורקי, שירותים עם בור ספיגה שאותו היו מרוקנים כל פעם פועלים טורקיים. בבית היה חשמל, הייתה לנו חצר גדולה עם באר שהמים בה לא היו מתוקים ולא שתו ממנה , אבל בקיץ החם היו משלשלים חבל עם שקים שבתוכם אבטיחים, מלונים ואוכל מבושל כדי  לשמור אותם קרים. בחצר הבית היו כמה עצי פרי והיה גריטה GRITA – מן משטח מעץ עם מעקה גבוה כשלושה מטרים עם מדרגות- שם היינו ישנים בקיץ בגלל החום הכבד. אי אפשר היה לישון בקיץ בתוך הבית- בכל מילאס היו גריטות כאלה.

בקומה השנייה, היינו עולים ממדרגות שיש לפורטל גדול ומסביב היו שלושה חדרים ומטבח גדול וגריטה נוספת מבטון. החלונות בבית היו גדולים מאוד- שני מטרים על מטר והייתה לנו גזוזטרה עם חלונות סגורים.

 אנחנו גרנו בקומה  הראשונה. בקומה השנייה גר עם משפחתו דודי יצחק טוריאל עליו השלום עם שני בנים ושתי בנות.

כילדים, התקוטטנו לא פעם עם בני הדודים, דבר שגרם כל פעם לסכסוכים בין המשפחות שהיו שותפות בעסקים משפחתיים – הייתה להם חנות מנופקטורה. כל משפחה הגנה על הילדים שלה ותפסה צד במריבות הילדים.

 לפני שנתיים, בערך בשנת 2000, ביקרתי במילאס. הבית עמד עדיין על תילו. בעל הבית שמכרנו לו את הבית , אירח אותי ואת אשתי יפה ברוחב לב בביתו.

ביקור במילאס, הבית בו גדלתי היה יפה למדי….עדיין קיים, אך לא נשאר ממנו הרבה…

תוספות לפרק זה שעדכן חיים  תוריאל (טוריאל) – אחיו של יעקב טוריאל:

 "לסבא שלנו בכור יעקב טוריאל, היו שתי חנויות: חנות אחת היתה לחליפין של תכשיטי זהב: הוא קנה ומכר. חנות שנייה הייתה סוג של גלנטרייה בה מכר כל מיני דברים ואני זוכר שהיו שם כפתורים שונים למכירה. אנחנו כילדים היינו נכנסים לחנות, לוקחים כפתורים ומוכרים אותם בגרושים והיינו מאוד מרוצים מעצמנו שהתנהלנו כמו סוחרים קטנים. הסבא היה נותן לנו כעידוד דמי כיס שבועיים.

אמא שלנו, אסתרייה, הייתה תופרת מדופלמת, היא תפרה שמלות שהיו שיא האופנה, לאירועים וחתונות. היא ידעה צרפתית על בורייה וחלק גדול מהבגדים תפרה בעזרת המגזינים של "בורדה"."

 תקופת מלחמת העולם השנייה ואחרי המלחמה , במילאס,  מנקודת מבטי כתלמיד

 את בית הספר העממי סיימתי בהצטיינות. התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים שנקראה ORTA OKUL . למדתי בבית הספר עד מלחמת העולם השנייה, הזיכרונות שלי מבית הספר לא היו כל כך טובים. לימדו בבית הספר מורים שרכשו את השכלתם בגרמניה והם בפירוש עודדו שנאה כלפי התלמידים היהודים. לא היה לי נעים ללמוד בבית הספר: לא פעם הותקפתי פיזית בהפסקות על ידי תלמידים. כאשר הייתי מקבל ציון גבוה הייתי חוטף מכות בחזרה מבית הספר.

אני זוכר שביום סיום המלחמה, כאשר הודיעו על תבוסת הגרמנים וניצחון בעלות הברית, קבלתי מכות רצח בבית הספר, כאשר התלוננתי בפני מנהל בית הספר, התלמידים טענו להגנתם שאני קיללתי את האומה הטורקית, דבר שלא היה ולא נברא.

 במשך המלחמה, היהודים סבלו מבחינה כלכלית. הצבא הטורקי לקח את אבי ואת כל היהודים חייבי הגיוס לתקופה ארוכה בת מספר שנים למחנות עבודה וכפייה והם עבדו בסלילת כבישים ועבודות פרך. העסקים של אבי נסגרו, אמא שלי אמנם הלכה ופתחה את החנות אבל לא ידעה לנהל אותה ואנחנו היינו ילדים קטנים. בתקופה זו כמעט והגענו לפשיטת רגל.

 לאחר מכן הממשלה הטורקית  הטילה מס מאוחד VARUK VEGISI – היה זה מס רכוש שאותו שלמו רק היהודים. המס היה יותר גדול מכל הרכוש שהיה ליהודים, משפחות רבות פשטו רגל ונשלחו למחנות עבודה גם כאזרחים- כאלה שלא היו מחויבי גיוס.

 למרות כל המסופר ולמרות כל הקשיים, המצב הפוליטי, המצב הכלכלי הקשה והיחס הרע כלפי בבית הספר בשל היותי יהודי, סיימתי את לימודי בחטיבת הביניים בהצטיינות.

 רציתי מאוד להמשיך ללמוד בתיכון, היו לי הישגים טובים ומוטיבציה גדולה לרכוש השכלה, גם ההורים שלי רצו בכך מאוד ועודדו אותי ללמוד. אימא שלי מכרה תכשיטים שלה  כדי לממן  את תקופת לימודי. הלימודים התיכוניים בטורקיה  היו ללא תשלום, אך מאחר ולא היה תיכון במילאס, רשמו אותי ללימודים בתיכון באיזמיר והיה צורך לשכן אותי אצל משפחה יהודית באיזמיר בתנאי פנסיון וההורים שלי שילמו למשפחה על הלינה והכלכלה שלי.

 המשכתי ללמוד בתיכון INONU- LISESI , שנתיים מתוך שלוש השנים למדתי בתיכון עד עלייתי ארצה בגיל שבע עשרה, ב-  19/10/1948, כדי להתגייס לצה"ל- והסיפור הזה עוד יסופר בהמשך.

 מהעיר TERUEL לעיירה מילאס שבטורקיה

 חלק מהמידע שהועבר אלי (ליעקב),  הוא מידע שנמסר מאב לבן , מדורי דורות. חלק מהמידע שסופר לי, אומת באמצעות המידע בבית התפוצות: יהודים רבים בספרד, שלפני הגירוש, אימצו שם משפחה על שם העיר בה חיו: דבר דומה קרה למשפחתי: מקור משפחת טוריאל הוא מהעיר TERUEL   ממחוז אורגון ( בעבר ממלכה), שבספרד.

 ב- 1492, עם גירוש ספרד, המשפחה ברחה מספרד והגיעה בנדודיה לדרום צרפת לעיירה BAYONNE, שם קבלו חסות של השלטונות הצרפתיים וניתן להם LES PASE  , שהייתה כעין תעודת חסות/ מעבר שאפשרה לבני המשפחה לנוע בחופשיות מארץ לארץ. בעיירה ביון ישבו כמאתיים שנים.

 בערך ב- שנת 1700, הגיעה המשפחה לרודוס, שם המשפחה התרחבה: חלק מהם נשארו ברודוס וחלק מהם יצאו למצרים.

 אבי סב -סבי, חיים טוריאל, עבר מרודוס לעיירה ד'גה DECA שמול רודוס. התיישב שם יחד עם משפחתו, עם עוד חמש שש משפחות יהודיות. כשמצא שבעיירה מילאס ( שבטורקיה) שממול לחופי רודוס ישנו בית כנסת ומספר מניינים, הבין שיש שם קהילה יהודית יציבה והחליט להגר למילאס יחד עם אשתו אסתר ושלושת ילדיהם: בכור אברהם אלייקים, בנציון ג'לבי וקלרה הבת.

ב- 1870, הסבא שלי, טוריאל בכור אברהם אלקיים, התחתן עם דולסה פרנקו, שאמא שלה הייתה בת למשפחת טוריאל יצחק: הם הביאו 12 ילדים ורק 7 מהם נשארו בחיים לפי הסדר: ראובן, יעקב, אסתר, אסתרייה, רוזה, אשר , יצחק.

אילן יוחסין:

(כפי שכבר כתבתי בפרקים הקודמים, שמות הילדים ניתנו על שמות הסבים והסבתות, כך שניתן היה למצוא מספר בני דודים ובנות דודות הנושאים את אותו שם ולפעמים גם את שמות המשפחה. אז אנסה לעשות קצת סדר בבלאגן.)

 אבא שלי אשר התחתן עם אסתרייה אמטו, בת דודה ( דודה שלה אסתר פרנקו).

הסבתא של אבי ושל אמי הייתה אסתרייה טוריאל , שהתחתנה עם אליעזר פרנקו ונולדו להם: מורנו פרקו דולסה טוריאל, אסתר אמטו יוסף פרנקו.

למורנו היו 5 ילדים, ליוסף 4 בנות, לדולסה 7 ילדים ולאסתר 4 בנות.

משפחת אבי אשר:  אשר אבי נולד לאביו, טוריאל בכור אברהם אלקיים ולאמו  דולסה פרנקו.

משפחת אמי אסתרייה: אסתרייה אמי נולדה לאביה בכור יעקב אמטו ולאמה אסתר למשפחת פרנקו.

סבי יעקב אמטו היה בנם של רבנו אמטו (הבן של בכור יעקב אמטו ) ושל אשתו דבורה לבית לוי ניסים שלמה- שכונה BAYRAKLI שפירושו דגל. מדוע כונה כך? אספר בפרק הבא.

על שני סבי רבא: רבנו אמטו, לוי ניסים והסבא שלי יעקב אמטו

  אצל סבא יעקב אמטו , שעל שמו אני נקרא,  ביליתי חלק גדול מילדותי. הילדות שלי, במילאס, נעה בין שהייה בבית הורי לביתו של סבא יעקב אמטו – האבא של אמי אסתרייה. הסבא היה מאוד משמעותי בחיינו. סיפור תולדות משפחתו של יעקב אמטו- הסבא שלי, מעניין במיוחד. מעורבים בו תככים משפחתיים, מאבקי כוחות ועושר רב. כאן אביא את סיפור לידתו לשני הורים שלא יכלו למצוא את שביל הביניים כדי לחיות ביחד.

 סבא רבא שלי, רבנו אמטו RABENNEU AMATO, התייתם מאביו יעקב אמטו  כשעוד היה ברחם אמו. האב יעקב אמטו, נסע למצריים לרגל עסקיו. הוא נשדד ונרצח באונייה בדרך למצריים והושלך לים. מזלה של אשתו שהם היו עשירים מאוד והיא גדלה את רבנו אמטו ברווחה גדולה.

 רבנו אמטו, סבי,  התחתן עם בת מעשירי איזמיר- דבורה בת לוי ניסים שלמה אלבירקלי LEVI  NESIM . האבא של סבתא רבא שלי לוי ניסים היה עשיר מופלג, הוא היה בנקאי והיו לו מפעלים ונכסים רבים.כינויו של לוי ניסים היה " בירקלי ". ללוי ניסים היה בית חרושת של משי: המוצר הראשון שעשה במפעל שלו היה דגל טורקי. הוא היה בקשרים עם הסולטאן עבדול חמיד וכשהסולטאן הזמין אותו לפגישה לקח לוי ניסים את הדגל והביא אותו לדולמה בחג'ה DOLMA BAHCE SARAY – ארמונו של עבדול חמיד והעניק לו את הדגל במתנה. הסולטאן עבדול חמיד העניק לו את הכינוי  BAYRAKLI דגל , כינוי שצורף לשמו כל ימי חייו. הדגל נמצא עד היום ( 2000) בחדר בו נפטר אתאטורק.

 אב סבי מצד אמי , בירקלי, פיתח מאוד את איזמיר:  בנה רכבת חשמלית באיזמיר, ב- 1905,קבל מהסולטאן, אישור לבנות בית כנסת מפואר באיזמיר ששמו "בית ישראל", בית כנסת שנשרף 20 שנה מוקדם יותר, אחד המפוארים ביותר בטורקיה. בשנת 1907,הוא בנה מעלית/ גשר שחברו את העיר התחתית,הוא בא לארץ ישראל וביקר בטבריה, הוא תרם לבניית המבנה של קבר רבי מאיר בעל הנס. שלושת הבנים שלו הגרו לאנגליה למנצ'סטר והקימו מפעלי טקסטיל, כרגע אני לא יודע היכן נמצאים.

 לאחר החתונה הגיעה דבורה, בתו של לוי ניסים בירקלי, למילאס לביתו המפואר של רבנו אמטו. כשהגיעה שעתה ללדת, שלח אותה רבנו לאיזמיר לבית הוריה כי במילאס לא היה בית חולים. סבי יעקב אמטו נולד באיזמיר ועבר יחד עם אמו דבורה לבית סבו וסבתו . הסב והסבתא לא יכלו לשאת את הפרידה מהנכד והבת . רבנו אמטו, בקש שוב ושוב מחותנו לוי ניסים שלמה אלבירקלי לשלוח את דבורה ובנו למילאס, אך לוי ניסים סירב ודרש מרבנו לחסל את כל עסקיו במילאס ושיעבור לאיזמיר לחיות באיזמיר עם אשתו, בנו והמשפחה.

 רבנו, בגלל אגו גברי, ועצות שקבל מהעורך דין שלו גת פרנקו, שיעץ לו לא להיכנע לדרישות מחותנו, לא הסכים להיכנע וככל שהזמן עבר ואשתו ובנו לא חזרו אליו, שלח גט לאשתו דבורה למרות האהבה הרבה שרחש לה.

רבנו נישא פעם שנייה עם אחותו של העורך דין שלו ( גת פרנקו). אחד מבני הדודים של הסבתות שלי: נולדו להם שלושה בנים.

 בינתיים, סבי גדל בבית אמו באיזמיר, עד גיל בר מצווה ואז הגיע למילאס כשכבר יש לו שלושה אחים נוספים מאביו רבנו אמטו : רפאל, שלמה ואת השלישי אני לא זוכר.

 רבנו אמטו , בגלל דעות קדומות, החליט בגיל 70 לגרש את אשתו השנייה. היה דיון משפחתי ארוך בו הפסיד את הונו, כי לא דאג לעסקיו. והוא נשאר עני וגלמוד.

 פרנסי הקהילה שדאגו לו, הציעו לו להתחתן עם נערה צעירה יתומה בת 18 שעבדה אצל המשפחה. הנערה שהכירה אותו בימי תפארתו והמעמד הגבוה שהיה לו, הסכימה להתחתן אתו וילדה לו 4 ילדים: שלושה בנים ובת- ראובן, בנציון, בניימין ושמה של הבת פרח מזיכרוני.

 אחד האחים של סבי יעקב, רפאל מטר אמטו, נהיה עורך דין גדול והיה יועץ משפטי של אתאטורק. לפני שהפך לעורך דין, חי ולימד כמורה לצרפתית באיזמיר. אחד הבנים- ג'ובי הפך להיות פרופסור לרפואה באוניברסיטת איזמיר. בן אחר נעשה רופא שיניים מפורסם באיסטנבול. שני אחים של רפאל, הגרו לניו יורק.

 לאחר מלחמת העולם הראשונה- אשתו השלישית של סבא רבא רבנו, יחד עם ארבעת ילדיה, הגרו לקונגו הבלגית: הבנים ראובן, בנז'מין ובנציון התעשרו מאוד וכולם נפטרו. לראובן בן ובת הגרים בדרום אפריקה, לבת שהתחתנה עם גנרל איטלקי יש 4 בנים שגרים ברומא.

על המלצה על ביקור בבית הכנסת כאטרקציה תיירותית ואיזכור שמו של ניסים לוי שבנה מחדש את בית הכנסת נא ללחוץ כאן

המעלית שבנה ניסים לוי אלברקלי בשנת  1907. למידע נוסף על בניית המעלית ועל היזם לוי ניסים נא ללחוץ כאן

פסל של ניסים לוי בירקלי-  מופיע באתר הבא

 

בסוף כיתה יא' קבלתי את הציון הגבוה ביותר בבית הספר התיכון בו למדתי באיזמיר. כפי שכבר ציינתי, הייתי התלמיד היהודי היחיד בבית הספר. כשנודע לתלמידים על הציון הגבוה שקבלתי, היה כעס רב מצד תלמידים רבים אנטישמים שלא סבלו את היהודים, הם ארבו לי בחצר בהפסקה והיכו אותי מכות רצח. חולצת המשי הלבנה שלי, שהיתה חלק ממדי בית הספר, הוכתמה בדם בשל פציעת הראש הקשה שנגרמה לי ופציעות נוספות.

בקושי רב הגעתי למשפחה היהודית שאיכסנה אותי באיזמיר ושם גמלה בלבי החלטה- שאני לא חוזר יותר לבית הספר ושטורקיה אינה המקום בשבילי. ( עדות לסיפור על מצבו הקשה של אבא אחרי הפציעה, נמסרה לפני שנים לאמי מבני הזוג המארחים שעלו בינתיים לארץ).

בהיותי ציוני נלהב, החלטתי בנחישות לעלות לארץ ישראל מתוך חלום להשתתף בהקמת המדינה ( מלחמת השיחרור) , פפו בן הדוד שלי עלה אתי יחד עם עוד חבר.

מאחר שהייתי בן 17, לא יכולתי להנפיק תעודה כלשהי ללא אישור אבי. היה ברור לי שהוא לא יסכים ולכן פנינו לזייפן מקצועי שזייף את החתימה של אבי וכך עשו חברי. אבא שלי לא ידע על הכוונה שלי לעלות לארץ ישראל. רק אמא שלי ידעה והיא תמכה בי לאורך כל הדרך וגם נתנה לי כסף. היא הייתה מאוד ציונית ומאוד דאגה לגורלי אם אשאר בטורקיה.

יצאנו מאיזמיר בספינה איטלקית שהייתה במצב לא הכי טוב. מאחר שחששתי שהטורקים עלולים לעלות על הספינה ולבדוק את המסמכים ולגלות את הזיוף, החלטנו לקחת את המסמכים ולזרוק אותם בים. חששנו מאוד שהטורקים יכולים להחזיר אותנו חזרה לטורקיה.

המסע בים היה מתיש. הגענו לחיפה, התגייסתי מייד לצה"ל למרות שעברית בקושי ידעתי ונלחמתי יחד עם עולים וותיקים במלחמת השיחרור.

זו הייתה התחלה של פרק חדש בחיי- כאדם חופשי החי במדינת ישראל- מדינת היהודים.

האח חיים תוריאל (טוריאל)  מוסיף מידע:

"כשקמה מדינת ישראל, הייתה אופורייה. יעקב סבל מאנטישמיות באיזמיר והדביק את כולנו בציונות. כשיעקב הגיע לישראל , הוא הקפיד לכתוב מכתבים והודיע לנו שהכל בסדר ושהוא התגייס לצבא. אני ואחי נעים שהיינו צעירים מאוד, הגענו לישראל חצי שנה אחרי עלייתו של יעקב. עלינו באנייה פירוזן- הייעד שלה היה כביכול לאיטליה, אבל היעד האמיתי שלה היה מדינת ישראל. לא היה מקום באנייה, העבירו אותנו ליד התנורים באנייה. זה היה מסע של שבעה ימים שבסופו הגענו לארץ ונפגשנו עם יעקב אחינו.

עריכה, זהבה חן- טוריאל

*כל הזכויות שמורות לזהבה חן- טוריאל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s