אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם

אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם/ זהבה חן-טוריאל

בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים

בֵּין סַפְסְלֵי הַלִּמּוּד וּבֵין דַּפֵּי הַסְּפָרִים

הָיוּ הַמּוֹרִים מִתְלַחֲשִׁים

בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם מִסְתּוֹדְדִים

עַל אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם.

אֵלֶּה

שֶׁהִגִּיעוּ מִן הַגֵּיהִנֹּם

וְהַשֵּׁדִים שֶׁבְּתוֹכָם

מָצְאוּ בַּיִת בְּנִשְׁמָתָם

וְנִצְרְבוּ  בְּזִכְרוֹנוֹתֵיהֶם.

אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם

שֶׁנֶּאֶלְמוּ

שֶׁשִּׂפְתוֹתֵיהֶם נֶחְתְּמוּ

וּמַבַּט עֵינֵיהֶם קָפָא

כִּי לֹא נוֹתְרוּ בָּהֶן דְּמָעוֹת.

אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם

הָיוּ הַהוֹרִים שֶׁל חֲבֵרַי וְחַבְרוֹתַי

הַיְּלָדִים וְהַיְּלָדוֹת

שֶׁשִּׂחַקְתִּי אַתֶּם בִּמְשׁוּבַת יַלְדוּת

בִּשְׁכוּנַת הָעוֹלִים בְּאַשְׁקְלוֹן.

מֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלֵיתִי בְּדַעְתִּי

אֶת הַיִּסּוּרִים וְהַזְּוָעוֹת

שֶׁחָווּ יַחַד עִם הוֹרֵיהֶם

כָּל  לַיְלָה מְחַדֵּשׁ.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִין

אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁקֻּעְקְעוּ בְּנַפְשָׁם

בַּחֲבֵרַי וְחַבְרוֹתַי בְּנֵי הַדּוֹר הַשֵּׁנִי.

אֵלֶּה שֶׁלֹּא הָיוּ מִשָּׁם

נִרְאוּ מְאֻשָּׁרִים.

אַךְ הַסּוֹדוֹת, הָאָבְדָן

וְהַשְּׁתִיקָה הָרוֹעֶמֶת

הִטְבִּיעוּ בָּהֶם לָעַד

אֶת כָּל מָה שֶׁהָיָה שָׁם.

אלה שמשם היו יהודים מכל העדות ומכל המדינות בהם דרכה רגלו של הצורר הנאצי. בשכונה שבה גדלתי היו אלה יהודים ניצולים ממזרח אירופה, ממרכזה וממערבה, יהודים ממדינות הבלקן ויוון. אשכנזים וספרדים שאבדו את כל היקר להם ושגורל משפחותיהם היה דומה.

מאמר שלי שהתפרסם ב- ynet- בקיץ האחרון, יצאתי עם חברתי סוזאן וייס, לכנס לזיכרם של יהודי רודוס וקוס שנשלחו ביולי 1944 לדרכם האחרונה. לזכור ולא לשכוח!

אנדרטת זיכרון בבית הכנסת קהל שלום ברודוס, לזכר המשפחות שנשלחו למחנות ההשמדה ונטבחו על ידי הצורר הנאצי. חלק גדול מהמשפחות המצויינות נמצאות באילן היוחסין שלי.

IMG_9431

  • כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל
  • צילומים, אורי חן

4 תגובות בנושא “אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם

  1. הי זהבה,
    אני אחת מדור שני של אלה שמשם, אני מאלו שלא היו שם אך כמו שהיטבת לתאר, הסודות, האבדן, השתיקה הרועמת נצרבו בהם לעד.
    תודה על רגישותך ומילותייך היפות.

  2. זהבה יקירתנו, אני גדלתי בשכונות הדרומיות של תל אביב, יש לי זיכרון שהולך אתי מאז וחלפו 6 עשורים וקצת.
    בשכונה גרו עולים חדשים מארצות המזרח והמערב, אך משפחה אחת, משפחת … זכורה לי היטב. שתי בנות היו להם, בוגרות ממני אך חברות בנפש. כאשר מותר היה להיכנס לביתם, תמיד התחלחלתי, כילדה קטנה. השולחן תמיד היה מלא עם שאריות ופינות של לחם. הבית מלוכלך, והאמא לא שפוייה. אבל הבנות הסבירות שהכל בגלל השואה. ואנו כילדים, ולמרבה הפלא, לא צחקנו, לא לעגנו, רק אהבנו והיינו חברות אמת. זהו זיכרון ילדות ביום השואה. עצוב.

    1. עדינה יקרה, אכן זיכרון עצוב מאוד. אנו שומעים עדויות רבות על כאלה שהמשיכו להיאחז בחיים, אבל היו ניצולי שואה שעדיין חלקם חיים בתוכנו שטראומת השואה והזוועות שעברו לא מרפים מהם. כמו הסיפור הקטן שהבאת.

השאר תגובה