מאה שבתות: סטלה לוי – חיפוש אחר העולם האבוד
One Hundred Saturdays: Stella Levi and the Search for a Lost World
כתיבת הסקירה על ספרה של סטלה לוי ילידת רודוס, מוקדשת גם לזכרם של בני משפחתי ממשפחות טוריאל, פרנקו ואמטו, שהיו חלק מהמרקם התרבותי והאנושי של ה"ג'ודריה" ברודוס. סיפורה של סטלה לוי הוא גם סיפורם של המשפחות שנטבחו ושל צאצאיהם ששרדו, סיפור של חיים מלאי צבע, מסורת ושפה, שנגדעו באחת באותו קיץ מר של 1944. יהי זכרם ברוך וחקוק בדפי ההיסטוריה של עמנו.
על הספר והקשר שנרקם בין מייקל פרנק לסטלה לוי
הספר "מאה שבתות", שנכתב על ידי מייקל פרנק ואויר בכישרון רב על ידי מיירה קלמן, נבחר כאחד מעשרת הספרים הטובים של שנת 2022 על ידי ה-Wall Street Journal וזכה בפרסים יוקרתיים. הספר אינו רק ביוגרפיה, אלא מסמך תרבותי-היסטורי המגשר בין העולם שלפני המלחמה לבין הזיכרון המודרני.
הקשר החל בפברואר 2015, כאשר פרנק פגש את סטלה לוי (ילידת 1923) בהרצאה בניו יורק. סטלה, אז בת 90, הזמינה אותו לדירתה כדי לעבור על הרצאה שכתבה. מה שהתחיל כמפגש מקרי הפך למסע של שש שנים, במהלכן נפגשו כמעט מדי שבת. סטלה פתחה בפניו צוהר לעולם ה"ג'ודריה" (הרובע היהודי ברודוס), וחשפה סיפורים שלא סיפרה מעולם, גם לא לפסיכיאטרים שפגשה לאחר המלחמה, עליהם אמרה בכאב, "הם לא ידעו מה לעשות איתנו… איך יכלו, מבלי להיות שם?"
החיים בג'ודריה, מסורת, אמונה ופולקלור
סטלה מתארת עולם שבו הדת, השפה (לאדינו) והפולקלור היו שזורים זה בזה. אביה, שהיה יבואן עץ ופחם בעל מונופול ממשלתי, אפשר למשפחה לחיות ברווחה יחסית.
הווי החיים כלל את הנשים היושבות בפתח בתיהן, הרכילות ליד התנור הקהילתי, והביקורים השבועיים בחמאם הטורקי בטרם שבת.
המעבר למודרנה והשלטון האיטלקי
רודוס עברה שינויים דרמטיים תחת השלטון האיטלקי. המושל מריו לאגו (1922-1936) נחשב ל"בנאי" רודוס המודרנית, שהקים את תיאטרון פוצ'יני, מלונות פאר ותשתיות מים וחשמל. הוא אף תמך בהקמת בית המדרש לרבנים ברודוס, שהפך למרכז רוחני לכל יהודי הבלקן.
סטלה, כנערה סקרנית, יצאה מגבולות הג'ודריה. היא למדה ב-Scuola Femminile, בית ספר קתולי-איטלקי, שם נחשפה למדעים, לספרות איטלקית ולשירה לטינית. היא מתארת את המעבר של משפחות מבוססות מהרובע הצפוף לבתים מרווחים יותר ב"רודוס החדשה", תוך שהן מחקות את אורח החיים האירופאי.
צזארה דה וקי וחוקי הגזע
בשנת 1936 הוחלף לאגו במושל צזארה דה וקי, פשיסט אדוק שביקש "לאיטלק" את האי באגרסיביות. הוא ביטל סממנים מקומיים והחל לאכוף את חוקי הגזע ב-1938. היהודים פוטרו מעבודתם, גורשו מבתי הספר ונאסר עליהם להיכנס למקומות בילוי.
אירוע טראומטי שסטלה מזכירה הוא העתקת בית הקברות היהודי העתיק ברודוס מחוץ לחומות העיר לצורך הקמת פארק. המשפחות נאלצו להוציא את עצמות יקיריהן במו ידיהן, אירוע שנתפס בקהילה כאות מבשר רעות לעתידה של הקהילה.
החורבן וההישרדות
הקץ הגיע ב-23 ביולי 1944. הנאצים, שכבשו את האי לאחר כניעת איטליה, ריכזו את 1,673 יהודי רודוס ושלחו אותם למסע מפרך על גבי דוברות פחם ורכבות בקר לאושוויץ. המסע ארך שלושה שבועות וחצי.
סטלה ואחותה ריינה היו מהבודדות ששרדו את אושוויץ. לאחר המלחמה, סטלה היגרה לארה"ב, ניסתה לשקם את חייה, נישאה וילדה בן. עם זאת, צלקות המלחמה היו עמוקות; היא הרגישה שהטראומה מונעת ממנה להיות האם שרצתה להיות, והבן עבר לגידולו של אביו.
זיכרון של מים מתוקים
הספר מסתיים בזיכרוונותיה ממוצאי יום כיפור, הרגע שבו טורקי מקומי היה נכנס לג'ודריה עם חמור הנושא מים מתוקים מנחל סמוך, וממתין למתפללים שיצאו מבית הכנסת כדי לשבור את צומם, סמל לדו-קיום ולחיים הפשוטים והיפים שהיו ואינם.
באמצעות "מאה השבתות" עם סטלה, מייקל פרנק, הצליח להציל משכחה לא רק את סיפורה האישי, אלא גם את נשמתה של יהדות רודוס כולה.
ממליצה על הספר בחום. בעיני הוא מסמך תיעודי היסטורי חשוב.