כתבה, זהבה חן-טוריאל
כשיושבת ראש קהילת רודוס וקוס הגברת כרמן כהן הזמינה אותי להצטרף לסמינר הזיכרון שיתקיים בשבוע הבא ב־23-16 ביולי ברודוס במלאת 80 שנה לשליחת יהודי רודוס וקוס לדרכם האחרונה. הייתי בטוחה שאשתתף, אך לצערי אירועי השבעה באוקטובר, המלחמה, המצב בארץ וסיבות אישיות מונעים ממני לצאת הפעם למסע החשוב הזה שישתתפו בו צאצאיהם של יהודי רודוס וקוס, שיגיעו מכל רחבי תבל.
מאחר שאינני נוסעת הפעם לסמינר הזיכרון, החלטתי לכתוב על קהילת הלאדינו ברודוס ובקוס לזכר הענפים המשפחתיים שלי שנרצחו שם ולזכר כל יהודי הקהילות הללו שלא התמזל מזלם ונשלחו למשרפות חודשים ספורים לפני סיום המלחמה.
היסטוריה בקטנה
העיתונאי א' מערבי מעיתון "המשקיף" תיאר ב־23 בדצמבר 1946 במשפט קולע את חשיבות מקומו של האי רודוס מבחינה אסטרטגית – "בין כרתים לבין רודוס נמצא השער המזרחי לכניסה לים האיגאי מצד דרום. והשולט בכרתים וברודוס הוא בחזקת השומר על הכניסה לים האיגאי מצד הים התיכון."
בשל חשיבותו האסטרטגית, נכבש האי רודוס פעמים רבות בידי שליטים שונים. ב־1522 כבש את האי מידי האבירים הטמפלרים הסולטן "סולימאן המפואר", שליטה של האימפריה העות'מנית. הוא הזמין את היהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה שלו וברודוס, ורבים עשו כך, גם בני משפחתי.
ב־1912 כבשו האיטלקים את רודוס ואת איי הדודקאנס האחרים מידי האימפריה העות'מאנית, והפכו אותם למושבות איטלקיות עד ספטמבר 1943.
בעקבות עלייתו לשלטון של הרודן הפשיסטי בנדיטו מוסוליני באיטליה, חלו אט אט שינויים ביחס של השלטון ליהודים וליוונים ברודוס ובאיים. העיתונאי א' מערבי כתב: "הפשיסטים השתדלו 'לאטלק' [להפוך את רודוס ואת האיים לאיטלקיים – זח"ט]. הם נלחמו בשפה היוונית, בדת האורתודוקסית, והשתדלו ליישב כאן איטלקים, אם לא בחזקת חקלאים הרי בתור חיילים, פקידים, בעלי מלונות וסוחרים."
בסוף 1938 החלה ממשלת איטליה הפשיסטית לחוקק חוקי גזע שכוונו נגד היהודים בכל שטחי שלטונה. גם יהודי רודוס ויהודי איי הדודקאנס נפגעו מהגזרות ובמיוחד מכך שהאזרחות האיטלקית של מי שהגיעו לאי אחרי 1919 בוטלה וב־1939 הוצאו נגדם צווי גירוש.
השוק המקורה בנמל מאנדראקי ברודוס, נבנה על ידי האדריכל האיטלקי Florestano di Fausto
מעפילים ברודוס
עם הידרדרות המצב הפוליטי באירופה בשנות השלושים של המאה ה־20, וכתוצאה מהיחס האנטישמי ליהודים, שלילת מעמדם וזכויותיהם, ההגבלות והאלימות האכזרית, עזבו יהודים רבים ברחבי אירופה את מולדתם בשאיפה להגיע לארץ ישראל. הם נאלצו לעשות זאת בדרכים בלתי־לגליות כשהם מודעים לסכנה הגדולה הכרוכה בהחלטה זו.
תקופת העפלה היא פרק הירואי בתקומת ישראל. עדויות מתנדבי ארץ ישראל שפעלו ללא לאות להעלות את הפליטים האומללים מארצות מוצאם דרך הים לארץ ישראל בתנאים מסכני חיים מתארות גבורה ואומץ לב רב של מפקדי ספינות העפלה וצוותיהם. גבורתם של הגברים, הנשים והילדים שנמלטו ממולדתם ונאלצו להצטופף בספינות רעועות ולצאת אל מסע בלתי־ידוע היא בלתי־נתפסת . הם התמודדו באומץ לב עם הרעב, הצמא, המחלות, טלטולי הספינות הרעועות בסערות בים ועם המעצרים ביבשה, לפעמים במשך חודשים ולפעמים במשך שנים, וזאת רק כדי להגשים את חלומם להגיע לישראל.
מאחר שסיפורי הוא על שתי ספינות מעפילים שהגיעו לרודוס, אתמקד בהן כי הן שופכות אור במקצת על חיי הקהילה הספרדית-יהודית באי תחת השלטון האיטלקי הפשיסטי אחרי 1938. אין ספק שהגעת ספינות המעפילים לאי המחישה לקהילה היהודית באי את מצבם העגום של יהודי אירופה, והבהירה להם שאולי הם הבאים בתור.
מעפילי הספינה רים
הספינה רים יצאה מקונסטנצה שברומניה ב־26 ביוני 1939 לכיוון ארץ ישראל, כשעל סיפונה 600 מעפילים. ברודוס עלו עליה 260 מעפילים נוספים. חלקם היו פליטים שהתקבצו באי וחלקם בני האי רודוס שרבים מהם נאלצו לעזוב את רודוס עד ספטמבר 1939 על פי פקודת הגירוש האיטלקית.
ב־2 ביולי פרצה שריפה והוחלט לנטוש את הספינה. המעפילים הועברו לאי סימי הסמוך ולמוחרת לרודוס, שם הוקם עבורם מחנה אוהלים.
השמועות על מצב המעפילים ברודוס הגיעו לארץ ישראל, וב־1 באוגוסט 1939 פרסם העיתון "דבר" ידיעה שכותרתה "זעקת המעפילים":
"מתקבלות ידיעות מחרידות. מחצית מהאנשים חלו. המחלות מתפשטות בשל המצב הסניטרי הגרוע. הייאוש אוכל אותם וחוששים לאסונות. מתחננים להציל לפחות את הילדים. אימא אחת כותבת 'חוסו על הילד שלא טעם את טעם החיים.'"
העיתון "דבר" פרסם ב־24 באוגוסט 1939 את עדותו של אחד המעפילים שסיפר: "לבסוף העבירו אותם השלטונות האיטלקים למחנה הסגר ברודוס. תנאי החיים שם היו קשים. הייתה כלכלה גרועה, שמירה קפדנית של מאות שוטרים איטלקים, איסור מוחלט על יציאה מהמחנה ונוסף לכל עונשין קיבוציים בצורת מכות עבור התאוננות כלשהי על סדרי המחנה."
עיתון "הצופה" מתאריך 30 באוגוסט 1939 מביא את התרשמות המעפילים בזמן שהייתם ברודוס מיחס התושבים היוונים כלפיהם בשעת מצוקתם הגדולה: "המעפילים מספרים שבאי רודוס אין התושבים נגררים אחרי האנטישמיות של איטליה הפשיסטית… המעפילים נעזרו בהרבה על ידי האוכלוסייה האזרחית ברודוס."
כמו כן מתואר מצבם של היהודים באי: "ליהודים אסור לסחור לפי החוקים החדשים וזה פוגע בהם קשה. יהודי רודוס הושיטו עזרה למעפילים. אחד מטובי הקהילה, עשיר מופלג, חילק יום יום סכומי כסף גדולים להזנת המעפילים והם מזכירים את שמו בברכה."
מצבם של היהודים ברודוס החמיר מיום ליום. חוקי הגזע פגעו בהם והגבילו את צעדיהם בכל תחום. יהודי רודוס סייעו למעפילים בדרכים שונות אך מצוקתם שלהם גדלה מיום ליום. התושבים היוונים, הטורקים והיהודים ברודוס נאלצו להתפטר ממשרות ההוראה שלהם בבתי הספר, ובמקומם הוכנסו מורים צעירים איטלקים כדי שיהיו נאמנים לתוכנית הלימודים האיטלקית הפשיסטית. מוסדות חינוך דתיים נסגרו, כמו בית הספר לרבנים שנסגר כמה ימים לפני סוף השנה.
המעפילים שהו באי במשך שישה שבועות ולבסוף הפליגו לארץ ישראל על סיפונה של אגיוס ניקולאוס. כשנפרדו בני הקהילה היהודית מהניצולים, הם הפקידו בידיהם כמתנה ספר תורה שהיה שייך לקהילה, ואותו הם הביאו עימם ארצה.
מעפילי הספינה פנצ'ו
האונייה פנצ'ו יצאה ב־18 במאי 1940 מנמל ברטיסלאבה שבסלובקיה לעבר ארץ ישראל. בספינה היו 500 איש, רבים מהם חברי בית"ר. ארבעה חודשים היא היטלטלה על הדנובה כשהמעפילים שעל סיפונה נמצאים בצפיפות ובתנאים קשים. בספטמבר הפליגה הספינה אל הים השחור במטרה להגיע לארץ ישראל דרך הים התיכון. ב־9 באוקטובר נסחפה עם הרוח, והתרסקה אל הסלעים שליד האי קמילה ניסי שבים האגאי. נוסעי האונייה ניצלו, ושרדו במשך כעשרה ימים על האי הבודד ללא מי שתייה. ביום השלישי לשהותם באי הם שלחו בסירת הצלה חמישה נערים כדי להזעיק עזרה.
מעדותו של אליהו (אלי) גרוס שהיה בין המעפילים: "ארבעה ימים שהו על אי הסלעים וניזונו מחלזונות, כתבו על הסדינים אותות מצוקה עד שהאיטלקים גילו אותם."
שתי אוניות איטלקיות מהאי רודוס נשלחו כדי לחלץ את המעפילים מהאי המבודד. הם הועברו בתחילה למגרש כדורגל ברודוס, שעליו הוקמו אוהלים. בשל הקור והגשמים נפטרו חלק מהניצולים. תושבי רודוס ניסו לעזור להם במזון, בביגוד ובכל מה שיכלו לאורך כל תקופת שהייתם באי, אך ככל שנמשך הזמן התברר שהמחסור במזון מחמיר ושאין ביכולתם לסייע לניצולי הספינה. הרעב הכה עתה גם בקהילה היהודית ברודוס, שדרשה מהאיטלקים לעזור לניצולי פנצ'ו ולהגיש להם סיוע. האיטלקים העבירו את הניצולים למחנה אוהלים במחנה צבאי ברודוס, וכשהחלו גשמים הם שיכנו אותם בבניין גדול וישן במחנה הצבאי.
אחרי שנה וחצי באי רודוס, בינואר 1942, יצאו המעפילים בדרך רצופה סכנות לאיטליה.
יהושוע הלוי, מפקד ספינת פנצ'ו, כתב בעיתון "חירות" ב־11 במאי 1960 מזיכרונות מעפילי פנצ'ו: "את חודשי המצור ברודוס המלווים התקפות אוויר קשות של בנות הברית, ניצלו העצורים ללמוד, לארגון חיים ציוניים, אפילו לשם עריכת תכניות בידור – ללא ספרים וללא עיתונים – להרמת המורל, לשמירת הרוח האיתנה." הלוי מציין בכתבה את התרשמותו האישית לגבי יחס האיטלקים למעפילים: "ביחס הומני ביותר נתקלו הניצולים אפילו בימי הרעב ברודוס."
שנים עשר מהנוסעים נפטרו בעת השהייה ברודוס. אנדרטה לזכרם נמצאת בבית הקברות היהודי ברודוס.
ויקיפדיה, אריה דרזי, מצבה לזכר מעפילי פנצ'ו בבית הקברות ברודוס
כעבור שנתיים הועברו המעפילים למחנה המעצר פרמונטי שבדרום איטליה. יהדותם הייתה ידועה לשלטונות האיטלקיים, אך בשונה מיהודי איטליה שנשלחו למחנות ההשמדה, הם ניצלו. באוקטובר 1943 נכבש מחנה פרמונטי בידי כוחות בעלות הברית, וחיילי הבריגדה היהודית פגשו את העצורים ששוחררו.
ארבע שנים היו מעפילי פנצ'ו בדרכם לארץ ישראל כעולים בלתי־חוקיים, ולבסוף נכנסו לארץ כעולים חוקיים.
ויקיפדיה, יהושוע הלוי, ספינת המעפילים פנצ'ו, שעות אחדות לפני שקיעתה.
סופן של קהילות רודוס וקוס
ב־1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה ולאיטליה, מוסוליני הודח, ואיטליה נכנעה. הגרמנים כבשו את רודוס בספטמבר 1943 ושמו קץ לשלטון האיטלקי באיי הדודקאנס. ב־23 ביולי 1944 ריכזו הגרמנים 1,673 מיהודי הקהילה בכיכר המרטירים שברובע היהודי, הובילו אותם לנמל והעלו אותם על דוברות פחם שהפליגו לכיוון נמל פיראוס. בדרך אספו כ־100 מבני קהילת קוס עד שהגיעו למחנה הריכוז חיידרי, ומשם ברכבות לאושוויץ, רובם הישר למשרפות. רק כ־150 מיהודי רודוס שרדו.
בית כנסת קהל-שלום, רודוס. רשימת המשפחות היהודיות שנשלחו על ידי הנאצים למחנה ההשמדה ביולי 1944 ובתוכן בני משפחתי, טוריאל, אמטו, פרנקו וענפים נוספים.
לכתבות נוספות בבלוג על רודוס ואיי הדודקאניס, נא ללחוץ על כותרת הכתבה ברשימה:
"A Hug from Afar"- מכתבים ששרדו ומספרים את סיפורה של קהילת רודוס
סלאחטין אולקומן-הדיפלומט הטורקי שהציל יהודים ברודוס והאובדן הגדול של חייו
- כל הזכויות שמורות לזהבה חן-טוריאל ולצילומי אורי חן