כתבה, זהבה חן-טוריאל
צילם, אורי חן
באיסלנד לא דיברו לאדינו
איסלנד לא הייתה יעד אטרקטיבי למגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל. הם לא היו מורגלים למזג אויר קשוח ומקפיא כמו באיסלנד ולא הייתה להם כל מוטיבציה להגיע אליה ולהתמודד עם תנאי חיים כמעט בלתי אפשריים, ללא תשתית של קהילה או חיים יהודיים. הוויקינגים הפגאניים שהגיעו מהמדינות הנורדיות התפזרו באי ואימצו את הנצרות. האוכלוסייה ברחבי האי הייתה דלילה וענייה מאוד. התושבים חיו בכפרים מנותקים זה מזה בשל תופעות טבע חריגות, כמו: רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, שיטפונות והתמוטטות של סלעי בזלת שמנעו יצירת תשתיות דרכים מסודרות.
האיסלנדים ידעו על העם היהודי וכבר במאה האחת – עשרה כינו אותם ג’יונגאר – Gyðingar, מילה הנגזרת מהמילה ה’ בשפה האיסלנדית ואפילו כתבו עליהם סאגה על סיפור המכבים. היהודים הראשונים שהגיעו לאיסלנד היו סוחרים. היהודי הראשון שהגיע לאיסלנד בתחילת המאה ה-18 היה סוחר יהודי דני ממוצא ספרדי – פורטוגלי בשם יעקב פרנקו ( קדם לו יהודי פולני שהתנצר). פרנקו מונה כאחראי על כל מסחר הטבק בנתיבי הים שהיו בשליטת דנמרק.
בתחילת המאה התשע עשרה, דחה הפרלמנט האיסלנדי את הצעת מלך דנמרק לאפשר ליהודים להגר לאיסלנד, שנתיים יותר מאוחר, חזר הפרלמנט מהחלטתו וקבע שיהודים יכולים להתגורר באיסלנד, אך לא הייתה הענות מצד יהודי דנמרק למחווה זו. במהלך המאה התשע עשרה התיישבו באיסלנד מספר סוחרים יהודים דנים, אך רבים מהם חזרו לקופנהגן לאחר זמן קצר כי לא יכלו להתמודד עם מזג האויר האיסלנדי.
האיסלנדים קבעו את מדיניות ההגירה שלהם בעקבות דנמרק. בדומה לדנמרק, איסלנד סגרה את גבולותיה לכניסת יהודים אוסטרים ב-1938 . היו איסלנדים רבים שתמכו בשלטונו של היטלר בתקווה שאולי תמיכה בנאצים תזרז את עצמאותה כמדינה. הקשרים עם דנמרק נותקו עם כיבוש דנמרק על ידי הגרמנים וכניסת בריטניה לאי נתפסה על ידי איסלנדים רבים כצעד של כיבוש.
מספר זעום של יהודים משטחי הכיבוש הנאצים הצליח להגיע לאי ולהיטמע בין תושביו, אך נוכחות גדולה יותר של יהודים התחילה ב-1940 כאשר הצבא הבריטי נכנס לאי ובין שורותיו מספר יהודים. הגידול במספר היהודים באי, הניע את יהודי המקום ולובשי המדים היהודים להערכות משותפת כדי לאפשר קיומם של טקסים ומועדים ציבוריים ברוח המסורת. ב-1944 שירתו באיסלנד כאלפיים יהודים מהצבא הבריטי והאמריקאי. הם שהו בה עד לקבלת עצמאותה באותה שנה.
חלפו יותר מחמש מאות שנים מאז גירוש ספרד, באיסלנד חיים כיום פחות משלוש מאות יהודים המנסים לא לבלוט באוכלוסייה המקומית מחשש לאנטישמיות. במקביל למציאות זו של הסתרה והטמעה במשך שנים רבות, ההוויה הישראלית חיה ותוססת ואת העברית ניתן לשמוע בכל מקום. הישראלים גילו את האי המיוחד הזה בשנים האחרונות ורבים נוהרים אליו בחודשי הקיץ להימלט מהחום הישראלי למקום קריר ושופע טבע.
איסלנד הפכה ליעד תיירותי אטרקטיבי ולמודל עולמי בשני תחומים לפחות: ההקפדה על שמירת איכות הסביבה ומשאבי הטבע והשראה להתנהגות מגדרית שוויונית וההגנה על זכויות מגדריות. החלטתי להקדיש את הכתבה הזו לנשות איסלנד-“נערות ההרינג” מתוך הערכה עמוקה לנחישותן, מאבקן והישגיהן הפמיניסטיים באחד המקומות הנידחים בעולם.
יהודים אוהבים מאוד הרינג, הדג הזה כיכב במשך מאות בשנים בכל אירוע והביקוש האדיר לדג הכבוש הצפוני, הניע את גלגלי המסחר העולמי בתחילת המאה העשרים לצד גלי ההגירה העצומים לאמריקה ולמקומות נוספים בעולם. ל”נערות ההרינג” באיסלנד היה תפקיד משמעותי בפיתוח תעשיית ההרינג, כדי שהדג הטעים הזה שאוצר כל כך נוסטלגיה ומורשת יגיע לשולחנם של המהגרים.
המאבק המגדרי של “נערות ההרינג” ב- סיגלופג’ורור – Siglufjörður, איסלנד
שמונה ימים ארך הטיול שלנו באיסלנד, היינו צמודים לכביש הטבעת והקפנו את האי. הספקנו לחוות תופעות טבע מגוונות, צעדנו בלי סוף, ירדנו לקניונים מרהיבים, טיפסנו על הרי געש, טבלנו במעיינות גופרית וראינו איך האדמה מבעבעת. איסלנד על תופעות הטבע המיוחדות שבה אינה דומה לשום דבר שראינו בעבר.
יום לפני סיום הטיול שלנו באיסלנד, עדיין מוקסמים מנופי בראשית ומתופעות הטבע הגיאולוגיות המיוחדות שחווינו, החלטנו לשנות כיוון ובמקום להדרים מאקורירי לרייקיאוויק, נסענו לכיוון צפון לכיוון הפיורדים הצפוניים , עד שהגענו לעיירת דיג מקסימה בשם סיגלופג’ורור.
שמות העיירות באיסלנד קשים להיגוי. התעתיק של השם מאיסלנדית לעברית אינו תמיד ההגייה הנכונה. האיסלנדים מבטאים את השמות אחרת מכפי שאנו קוראים במפה ומאתגר להבין את שפתם. אולם כיום כמעט כולם מדברים אנגלית, אז גם את משוכת הגיית השמות עברנו בשלום.
חנינו ליד הנמל וחיפשנו בית קפה כשלפתע ראינו קבוצה ענקית של א-נשים מבוגרים וצעירים, מתגודדים על דק עץ ברחבת אחד מבתי העץ החומים הקרובים למפרץ. היה זה מוזיאון ההרינג עליו קראנו מעט באתרי התיירות. השחפים עפו מעל ראשנו בהמוניהם בקריאות צווחניות, בציפייה לשלל שאריות הדגים שהוצאו אליהם מדי פעם.
מספר נשים בלבוש מסורתי משובץ ששערן אסוף במטפחת אדומה, יצאו בחיוך ממרתפי המוזיאון וגלגלו לרחבה חביות עם דגי הרינג גדולים, שפכו את תכולתם לתוך אמבטיות ענק, שטפו אותם והמליחו אותם שוב בתמיסות מלח.
בשל הצפיפות, הצצנו רק לאולם הפנימי של המוזיאון שעל קירות העץ שלו היו תלויות תמונות היסטוריות מימי התהילה של עיירת הדיג. ברקע נשמע קולו של הארי בלפונטה והסבריו על “נערות ההרינג”. הזמר הארי בלפונטה, היה פעיל בזכויות האדם בארצות הברית ותומך נלהב במרטין לותר קינג. מוצאו של הארי בלפונטה מג’מייקה ויתכן כי בשיתוף הפעולה שלו עם הנצחת חלקן ההיסטורי של “נערות ההרינג” האיסלנדיות יש מסר סימבולי המבהיר כי התמודדות הנשים ומאבקן להשגת זכויות בכל מקום בעולם היו דומים.
הסתקרנתי ללמוד דברים חדשים על מעמד הנשים באיסלנד והתחלתי לקרא מאמרים ומסמכים מתחילת המאה העשרים. ראיתי את התמונות שצולמו באותם ימים והבנתי עד כמה הייתה לנשים, בעיירת הדיג הקטנה הזו, השפעה מכריעה על הישגיהן בשוויון בתעסוקה ובשכר ועד כמה המאבק שלהן תרם לשינוי תפיסתי עולמי לגבי זכויות מגדריות.
דן וטריש סקוט, זוג אמנים מאנגליה שהגיעו לסיגלופג’ורור ב-2009 כדי לאתר את מקורות תעשיית דג ההרינג שהיה ידוע באזור כ”מלך הים” הפכו את הביקור שלהם שנמשך כחודש ימים למיזם אמנותי, לו היו שותפים תושבי העיירה. הם רצו שכל עבודותיהם יהיו סביב דג ההרינג כדי לשחזר את תעשיית ההרינג שהייתה במקום בתחילת המאה העשרים.
כך עבדו נערות ההרינג עד 1968. הצילומים ההיסטוריים נמצאים על חופי מפרץ העיירה כמוזיאון פתוח
דג הרינג היה פופולרי בארצות הנורדיות והבלטיות. דג ההרינג או המטיאס היה משמעותי ביותר במטבח היהודי, האשכנזי של מזרח אירופה. ההגירה הגדולה לקנדה ואמריקה הפכה את הדג המלוח למבוקש במיוחד בשווקים מתוך אמונה בסגולותיהם הבריאותיות בנוסף לטעמם האהוב. איסלנד הייתה בין המדינות הצפוניות שנרתמה למשימה.
על פי עדותם של הזוג סקוט, הם שמעו על סיגלופג’ורור כבירת ההרינג העולמית, אבל כמעט ולא מצאו שם דבר. כל הפעילות של תעשיית ההרינג בעיירה הסתיימה ב-1969. דן וטריש לא הרימו ידיים ויצאו למבצע איתור היסטורי: הם מצאו מסמכים, תעודות וצילומים של המקום בשיא תפארתו וניסו לשחזר את ההיסטוריה המקומית. הם ראיינו את צאצאי התושבים שחיו במקום ואספו עדויות, זיכרונות משפחתיים, סיפורים, צילומים ותעודות. הפעילות שלהם גרמה לתושבים להתגאות במורשתם ומלבד המוזיאון, נפתחו מיזמים תיירותיים רבים כך שהעיירה התחילה לפרוח שוב והפכה ליעד מבוקש למטיילים.
המחקר של דן וטריש מספר את סיפורה של העיירה האיסלנדית בשנים שבין 1903- 1969 . בשנים אלו מלאו הנשים תפקיד משמעותי בתעשיית ההרינג באיסלנד, המליחו והכינו את דגי ההרינג שהגברים האיסלנדים דגו בכמויות עצומות באוקיינוס. הן שימרו בשיטות שונות את הדג שאנו מכירים כמטיאס, ניקו , חתכו, עישנו, המליחו, החמיצו, פילטו וארזו הכל במו ידיהן בעבודה קשה כשהן עומדות על רגליהן במשך שעות רבות, מכופפות לחביות ההרינג .
כדי לטפל בכמויות הדגים העצומות שדגו וכדי שלא יתקלקלו, היה צורך מהיר בידיים עובדות נשיות נוספות. כך שאלפי נשים צעירות ובוגרות הגיעו בשנים אלה לעיירה כדי לעבוד בה.
הדרכים למקום היו קשות ובלתי עבירות ובחורף האיסלנדי של מפולות שלגים וסלעים הסכנות היו גדולות במיוחד, אך השכר שהוצע להן משך אותן להתאמץ ולהגיע לסיגלופג’ורור. הן הגיעו ברגל ובסירות דיג מהכפרים המרוחקים בהם חיו והשתכנו בפונדקים שיועדו לנשים. מאחר שמספר התושבים גדל עד מאוד ובעיקר מספרם הרב של הצעירים והצעירות שהגיעו לעבוד בתעשיית ההרינג, היה צורך ביצירת מקומות בילוי לאחר העבודה, לדוגמה, נפתחו שני בתי קולנוע בעיירה, דבר חריג בעיירות הקטנות באיסלנד.
פתיחת המנהרה לאקורירי ומנהרות נוספות בפיורדים המערביים, הקלו על דרכי הגישה לסיגלופג’ורור. הקמת מוזיאון ההרינג, טקס שימור ההרינג בחביות ופסטיבל ההרינג השנתי שחל בתחילת אוגוסט כל שנה, עוררו לתחייה את סיפורן של “נערות ההרינג”.
נערות ההרינג הובילו לשינוי תפיסתי מגדרי- פמיניסטי בכלכלה האיסלנדית, הן נאבקו לשכר שווה ושוויון זכויות כלכלי בתעסוקה. בנוסף לעצמאות הכלכלית לה זכו בעקבות העבודה בתעשיית ההרינג, הן יצאו מהעיירות הקטנות והחוות הנידחות בהן התגוררו כל חייהן, התנתקו מהוריהן וחוו חיים עצמאיים. תופעה זו של יציאת בנות צעירות לחיים עצמאיים לא הייתה אופיינית לאיסלנד. בעיירה החדשה הן נחשפו לחיים תוססים ומלאי פעילות לצד עבודה קשה. הנערות הצעירות שהגיעו לסיגלופג’ורור חשו שהן חוות את הרפתקת חייהן, ואכן תקופה זו נודעה בהיסטוריה האיסלנדית כ”הרפתקת ההרינג”.
הכינוי “נערות ההרינג” הוא כינוי בלבד שהעניקו לנשים האיסלנדיות בסיגלופג’ורור ואינו מתייחס לגילן הביולוגי. בשנות פעילות תעשיית ההרינג בעיירה, הגיעו אליה אלפי נשים מבוגרות וצעירות מכל רחבי איסלנד. לדברי האיסלנדים הן מילאו את ייעודן באופן מעורר הערצה. האיסלנדים תמימי דעים שאילולי תרומת הנשים לתעשיית ההרינג בשנים אלו, התעשייה האיסלנדית לא יכלה להצליח כפי שהצליחה.
נערות ההרינג ייסדו ב-1920 את ארגון הנשים הראשון שלחם לשכר שווה לנשים בדיוק כמו לגברים. הן הצליחו במאבק ובניגוד למקומות אחרים בעולם, נערות ההרינג קיבלו שכר הוגן ושווה ולפעמים אף יותר כי הן עבדו בקבלנות. הדבר איפשר להן לקנות בית, מכונית, לממן ללימודים באוניברסיטה, לטייל בעולם,
האיסלנדים העריכו מאוד את תרומת “נערות ההרינג” לכלכלה האיסלנדית ותגמלו אותן בשוויון זכויות מלא. ראוי לציין שבמשך 12 השנים האחרונות, איסלנד נחשבת למדינה המובילה בעולם שבה יש שוויון מגדרי וזה הישג עצום. השוויון המגדרי בא לידי ביטוי גם בשוויון זכויות לקהילה הגאה. לא פלא שבכל מקום ניתן לראות את דגלי הגאווה מונפים אל על ליד כנסיות, מבני ציבור ובתי ספר.
את “נערות ההרינג” אפשר היה למצוא בשנים אלו גם בדנמרק, סקוטלנד והולנד, גם במקומות אלה הן תרמו לכלכלת מדינותיהן והובילו שינוי במעמד האישה.
צאצאיות “נערות ההרינג” אינן צריכות להיאבק על זכויותיהן כאימהותיהן הקדמוניות, אך ניתן לראותן בכל מקום מובילות מיזמים תיירותיים בעיירה ומספרות מחדש את הסיפור התרבותי ההיסטורי של “נערות ההרינג” בסיגלופג’ורור.
למתכון נהדר להכנת הרינג כבוש (עם לימון ולא עם חומץ) נא ללחוץ כאן>>