חברות וחברים יקרים,
לפני מספר חודשים השתתפתי בסדנת כתיבה מיוחדת (ליוצרים שכתבו והוציאו לאור ספרים) בהנחייתה של ד”ר רחלי אברהם-איתן. כעשרה מפגשים מרתקים הניבו יצירות רבות ומגוונות של כל המשתתפים הכישרוניים, וחלקם נכנסו לאסופות של כתב העת “שבילים” שאותו רחלי עורכת ביד רמה.
זו ההזדמנות להודות לרחלי על השליחות שלקחה על עצמה בהקמת “בית הסופר” במודיעין. תודה ענקית על ההובלה, הליווי, ההדרכה והעריכה. מוקירים מאוד את האופן שרחלי מדרבנת את הכותבים ומעודדת אותם לכתוב, ליצור ולהיפתח לכיוונים שלא התנסו בהם קודם לכן.
משתפת אתכם בסיפור שכתבתי (במסגרת הסדנה) לפני מספר חודשים, בעקבות טיול כלניות ביער שוקדה. את הסיפור אני מקדישה לכל תושבי הדרום ועוטף עזה האמיצים, שנאלצים בשעה זו לעבור סבב נוסף של מתח ביטחוני ואיום על שיגרת חייהם וביטחונם.
בין אשקלון לכרם שלום/ זהבה חן-טוריאל
(התפרסם ב”שבילים” כתב עת לספרות ולאמנות רב-תחומית, גיליון 27, חורף תשפ”ב, 2022)
מטחים של 700 טילים האירו את השמים במשך כל השבוע וקולות הנפץ של כיפת ברזל הרעידו את אשקלון. צפירת האזעקה העולה והיורדת, צרמה באוזניי, ולא יכולתי להקים את עצמי מתחת לשמיכת הפוך החמימה, שהייתה לי כחומת מגן. כיסיתי את אוזניי בכפות ידיי כדי להפחית את הרעש ואת הוויברציות שטלטלו את גופי.
“קומי, צריך ללכת לחדר האטום,” שמעתי את קולה המרגיע של אימי, “חייבים ללכת איזיקה מיה,” הסירה את השמיכה מעל פניי, הסיטה בעדינות את ידיי מעל אוזניי ונשקה את לחיי.
קפצתי ממיטתי בבהלה לשמע הבום העל קולי של מטוס הקר,ב שהנמיך טוס במהירות בזק מעבר לקו הירוק. פקחתי את עיניי והבטתי בקרני האור שחדרו מבעד לחלון חדרי ברעות, “החלום הזה חוזר על עצמו כל לילה. הוא חייב להיפסק…אני חייבת למלא את הבטחתי לחמוטל. הסיוט שלי בחלום לא משתווה למה שהם עוברים.”
למחרת נסעתי לכרם שלום לפגוש את חברתי חמוטל. הבטחתי לה מזמן לסקר את חיי היומיום של התושבים בעוטף עזה, כחלק ממחקר על מיגון בתי הספר באזור, מחקר שערכתי באותם ימים, במסגרת עבודתי במכון לאיכות השלטון.
“נפגש ביער שוקדה ומשם נמשיך,” שמעתי בטלפון את קול הבס המצחקק של חמוטל, “נתחיל עם מראות מלבבים על כוס קפה ותוכלי גם לפגוש את הצוות שלי.”
שנים לא ביקרתי את חמוטל. המצב בעוטף עזה די הרתיע אותי לבלות שבת בחדר אטום ולשמוע את קולות האזעקה והבומים של הפצמרים. “זה לא בשבילי,” אמרתי אז לחמוטל, “עדיף שתיקחי איתך את המשפחה ותבואו אלינו מתי שתרצו. לפחות תנשמו קצת אויר…”
יער שוקדה היה בשיא פריחת הכלניות, מרבדים אדומים נפרשו מצדי הכביש עד לאופק ובראשי התנגנן קולה של שושנה דמרי: “כלניות מטוללות חינניות”. בתוך המראה שובה הנפש של הכלניות האדמוניות שנראו כלהבות אש למרחוק, הבחנתי בג’יפ הירוק, הישן והממורט של משמר הגבול שחנה בצד הדרך. ליד ההגה ישבה חמוטל ומאחוריה שני גברים מזוקנים בגיל העמידה.
“מה את אומרת על כל היופי הזה?” מזגה לי כוס קפה מהביל והכירה לי את חבריה נתן ואיתן.
“משגע!” חייכתי ולגמתי מן הקפה החם. “הכול כל כך רגוע כאן…”
כבאית אדומה נסעה במהירות ועקפה את מכוניותנו במהירות לכיוון היער. בלי לשים לב, הנחתי את כפות ידיי על אוזניי כדי להפחית את עוצמת קול הסירנה.
חמוטל אחזה בידי שהייתה מונחת על אוזני, הורידה אותה לצדי גופי ולחצה אותה ברוך, “עדיין רגישה לרעשים… ” משכה בכתפיה כקובעת עובדה.
“לאן הכבאית נסעה?” הבטתי לכיוון נסיעתה.
חמוטל משכה בכתפיה, “כנראה עוד בלון נפץ נפל בשדה שבקצה היער. זה קורה כל יום…בתחילה חשבנו שאלה בלונים מחגיגת יום הולדת של ילד או ילדה עזתים, הבנו מהר מאוד שהבלונים התמימים הללו, לכאורה, מכילים חומר נפץ. לכי תסבירי לילדים שלנו שהבלונים הללו שהם כל כך אוהבים, יכולים להרוג אותם.”
“שלא תתבלבלי… עוד רגע יכול להיות כאן בלאגן גדול. כבר שנים שאנחנו לא מצליחים לנצל את התקופה היפיפיה הזו בדרום. המטיילים מפחדים ונרתעים להגיע הנה, והפרנסה של כל יישובי העוטף נפגעת. שלא נזכיר את העובדה שאיש מבני משפחתי וחברי לא הגיע ליום הולדת העגול שלי,” נעצה בי מבט נוזף.
השפלתי את עיניי ופניי הסמיקו במבוכה. לחמוטל חברתי מלאו שישים לפני כחודש ומספר הטילים והפצמרים שנורו מעזה ונחתו בעוטף הרתיעו את כל אוהביה מלהגיע ליום הולדתה.
“זה בסדר,” טפחה על כתפי בחיבה וצחקה צחוק רועם, ” אני סתם מציקה לך…אני יודעת שאם הייתם יכולים לבוא הייתם מגיעים…המצב באותו שבוע היה לא משהו. אבל המסיבה בזום הייתה יוצאת דופן, כי כל העולם ואישתו השתתפו…ואני לא הייתי צריכה לבזבז אגורה על הכיבוד.”
הבטתי בחמוטל האופטימיסטית הנצחית, גופה הטמיר והספורטיבי ושערה הערמוני הקצוץ נשתמרו עוד מהימים שהייתה המ”כית שלי בצבא והיא עדיין כולה אש להבה בהתנהלותה ובשטף דיבורה שהיה מורכב ממשפטים קצרים וענייניים. הקמטים במצחה ובזוויות עיניה נבלעו בתוך ים הנמשים שכיסו את פניה והמדים שלבשה היו גדולים עליה בכמה מידות ונתלו ברישול על גופה, “אני תמיד לובשת מה שנוח לי. מדינת תל-אביב לא תכתיב לי את האופנה,” נהגה להתריס בפני חברותיה מהמרכז.
חמוטל לבשה מדים של “המתמיד”, הזרוע ההתנדבותית של משמר הגבול, היא עטתה שכפ”ץ ירוק מסורבל שכיסה כמעט את כל גופה עד למתניה, והיה חגור אקדח.
“אני יודעת שאני נראית עם השכפ”ץ הזה כמו דוב, אבל זו הייתה המידה הכי קרובה למידתי…” צחקה צחוק מתגלגל, “במחשבה שנייה, אם ירו בי, אין סיכוי שיפגעו מהצוואר עד המותניים,” גיחכה למראה עיניי שהיו נעוצות בפליאה בשכפ”ץ.
“יאללה, קחי גם את אחד ותלבשי, וגם תחבשי משהו על הראש,” הגישה לי שכפ”ץ וקסדה.
“מספיק להתבטל…יוצאים לסיור שהבטחתי לך. עלי על הג’יפ,” פקדה בקול סמכותי ואני נשמעתי לה מיד כפי שנשמעתי לה תמיד עוד מימי שירותנו הצבאי המשותף.
בכניסה לנירים, עצרו את הג’יפ במחסום חיילים, “אתם לא יכולים לעבור,” אמר אחד מהם וחסם את הכניסה בגופו בעודו מדבר ומחלק במקביל הוראות בקשר, “התגלה פתח מנהרה ליד הבתים, יש חשש לחדירה. תתגברו אותנו במחסום אם יקרה משהו ונצטרך להצטרף לכוח החילוץ.”
באותו רגע נורה מטח פצמרים וטילים בכל העוטף, והבחנתי במסלול מעופם לכיוון בית ילדותי באשקלון. נשכבתי על הריצפה כשראשי בין ידיי, לוחצת בכפות ידיי את אוזניי חזק ומייחלת לעצמי שאתעורר מחלום הבלהות בו אני נמצאת.
יער שוקדה/ צילום אורי חן
