“The Paper Clips” – מיזם מעורר השראה של הנצחת השואה בארה”ב

זהבה חן-טוריאל

היום מציינים בישראל ובעולם את יום השואה הבינלאומי, ברשתות החברתיות מועלים סיפורים מרגשים של א-נשים שאני מכירה מקרוב, המספרים על גורלם המר של בני משפחה שלא זכו להכיר לצד סיפורי ניצולים שהיו ילדים בשואה.

כמורה להיסטוריה ואזרחות במשך שנים רבות, התלבטתי תמיד ביני לבין עצמי, על הדרך הראויה ללמד את השואה את התלמידות והתלמידים שלי שעבורם זו היסטוריה רחוקה. היה ברור לי שאבחר במוטיבי הגבורה, החמלה וההצלה ואתמקד בהם בשיעוריי. בכל השנים שלימדתי את נושא השואה הידהד בראשי המשפט הנורא, המקומם והמכעיס ששמעתי מאנשי חינוך רבים בצעירותי “הם הלכו כצאן לטבח…” משפט שהעיד על בורות רבה ועל יוהרה חסרת רגישות והבנה.

יתכן שזו הסיבה לכך שהפרויקט שאותו אתאר בהמשך תפס את תשומת ליבי. הבנתי שלפעמים רעיון קטן , מוחשי, המניע לפעולה הוא דווקא הרעיון שיחולל שינוי תודעתי. ולהלן הסיפור האמיתי: את הכתבה הראשונה שלי בנושא, פירסמתי בדה מרקר קפה, שבינתיים נסגר.

הסיפור שלנו מתחיל ב- 1998, בוויטוויל-עיירה קטנה בארה”ב הנמצאת בהרי מדינת טנסי. מספר התושבים בעיירה היה כאלפיים ורובם עבדו במכרה הפחם המקומי. בשנה זו, נסגר המכרה והתושבים שהיו קהילה נוצרית הומגנית מבחינה דתית, מצאו עצמם ללא מקורות פרנסה. מצב האבטלה והייאוש חלחל לבתים והשפיע גם על הילדים. בעיירה זו לא היו יהודים, אפרו אמריקאים, מיעוטים אתנים או בעלי אמונה אחרת.

בתוך כל המציאות הזו, נדרש בית הספר כמו בתי ספר אחרים  בארצות הברית, להכניס לתוכנית הלימודים  גם את לימודי השואה.

לינדה הופר, מנהלת חטיבת הביניים בוויטוויל  ביקשה מהמורה לאומנות סנדרה רוברטס להתחיל ללמד את השואה, נושא שהיה זר ובלתי מוכר לילדים ולמשפחותיהם.

סנדרה רוברטס החליטה ללמד את תוכנית הלימודים באופן שונה ובכך להעצים את תלמידיה. למורה היה רעיון: כל תלמיד היה צריך לחקור,לחפש, לכתוב, ולהציג בפני הכיתה, סיפור ש”תפס” אותו  מתקופה זו. לאחר הפרזנטציה, היה על התלמיד לתלות בעזרת מהדק/סיכת נייר ( paper clip), על קיר מיוחד בכיתה את סיפורו.

הרעיון למהדק/סיכת נייר עלה בראשה, לאחר שראתה תמונה ממלחמת העולם השנייה שצולמה בנורבגיה לאחר הכיבוש הנאצי. בתמונה נראתה קבוצה גדולה של נורבגים עטויי אטבי נייר על דש בגדיהם, מפגינים במחאה שקטה כנגד הכיבוש הנאצי. כשחקרה יותר לעומק, למדה שבעוד שהיהודים חוייבו בענידת טלאי צהוב, המורים והמורות בבתי הספר בחרו לענוד מהדק נייר על דש בגדיהם ואילו התלמידים והתלמידות הכינו מהם צמידים ותליונים שאותם ענדו כאקט של מחאה שקטה, שהראה סולידריות לאומית נורבגית בהתנגדותם.

למידע נוסף ולתמונה על המחאה השקטה של המורות והמורים, התלמידים והתלמידות הנורבגיים כנגד הכיבוש הנאצי נא ללחוץ כאן>>

מאחר שכל הקיר התמלא בסיפורים עם מהדקים, עלה רעיון נוסף, לאמן את התלמידים בהתכתבות עם תלמידות ותלמידים בארה”ב ובעולם ולבקש שישלחו לכיתה סיפורים עם אטב/סיכה. התלמידים התלהבו והחלו לקבל מאות מכתבים עם סיפורים צמודים למהדקים. מכל המכתבים המרגשים, התקבל מכתב מביל מקלינטון נשיא ארה”ב ולאחריו בכהונתו של ג’ורג’ בוש נשיא ארה”ב ששלחו להם אטבים מוכספים משולחנם עם חותמת הנשיאות.

מיותר לציין איזו העצמה קיבלו התלמידים, בתקופה שלא הייתה הזוהרת מבחינתם בהיבטים המשפחתיים. אין ספק שתהליך חינוכי זה השפיע עליהם, שם אותם בפרופורציות על החיים, וטיפח אצלם חשיבה ביקורתית יצירתית וכישורי חיים.

העלייה לרגל לעיירה, וביקורי מפורסמים בה כמו דודתה של אנה פרנק, תרמו תרומה גדולה לעיירה שעלתה לכותרות בזכות בית הספר והמצב הכלכלי בה השתפר מאוד.

עד כאן הסיפור מעורר ההשראה שהשפיע עליי מאוד. לקחתי את הסיפור הזה וסיפרתי אותו לפני שנים למדריכי מחלקת הנוער בקריית גת. המדריכים התרגשו מאוד מהסיפור והחליטו להפוך אותו לסיפור רקע מעצים ומניע לפעולה בכל בתי הספר היסודיים כדי לאסוף סיפורי עלייה לקריית גת של בני משפחות התלמידים. במשך השנה הובלה תוכנית רחבה ומעמיקה , שהיו שותפים בה כל בתי הספר היסודיים בקריית גת בתמיכת הרשות המקומית ונקראה “סיכת הביטחון שלי.” בסוף השנה הציגו נציגי בתי הספר את המיזמים שלהם בכנס גדול שנערך בעיר.

כשהחלטתי היום להעלות שוב את הסיפור, חיפשתי את הסירטון מ-1998 ומצאתי בין השאר אתר שהקים בינתיים בית הספר וממנו למדתי שחטיבת הביניים של וויטוויל הקימה אתר זיכרון והנצחה לשואה שבמרכזו קרון רכבת שנשלח לאתר ההנצחה מגרמניה ומיליוני מהדקי נייר שנשלחו מרחבי העולם לפרויקט כדי להנציח את 6 מיליון היהודים שנרצחו בשואה. כל הסיפורים, האטבים וחומרים אחרים נמצאים באתר הזיכרון שנראה כמוזיאון פתוח וכל המעוניין לבקר בו מוזמן לעשות זאת על ידי בית הספר.

בנוסף, בית הספר מציע לכל העוסקים בחינוך מארז ובו מערכי שיעור לחמישה שיעורים להפעלת תלמידים. באתר יש מידע רב ותשובות  של צוות ההוראה כיצד להתמודד עם הוראת נושא השואה לתלמידים אמריקאים שלא נחשפו לנושא קודם.

סיפור ה- paper clips , מהווה השראה כיצד קהילה קטנה, נידחת, מובטלת ולא מוכרת במיוחד, הפכה להיות קהילה מפורסמת וממותגת ערכית בזכות מורה אחת, כיתה אחת וכשלושים תלמידים, דרך סיפורים נוגעים ללב, אטבי נייר, ערכים והמון מוטיבציה.

למידע רחב יותר על הפרויקט מתוך הסרט:

לאתר פרויקט paper clip

נא ללחוץ על כותרות הכתבות הנוספות שלי בנושא הנצחת השואה של יהודי רודוס:

אֵיסְטוֹס סוֹן דֵּי לוֹס דֵּי מוֹזוֹטְרוֹס

אֵלֶּה שֶׁמִּשָּׁם

סלאחטין אולקומן-הדיפלומט הטורקי שהציל יהודים ברודוס והאובדן הגדול של חייו

  • כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל

7 תגובות בנושא ““The Paper Clips” – מיזם מעורר השראה של הנצחת השואה בארה”ב

    1. זהבה יקרה,
      כמה מילותייך נוגעות וחשובות בייחוד ביום השואה הבינלאומי.
      עשייתך בעיר קריית גת ביחד עם כל הצוות השאירה חותם חינוכי משמעותי. כשכתבת על הפרויקט סיכת הביטחון שלי חשתי געגוע עז לעשייה בבית.

  1. זהבה יקרה.
    התרגשתי מהסיפור בארה”ב מהמקבילה בקרית גת ובמיוחד מהיכולת שלך לחבר בין הקצוות.
    תודה

  2. סיפור מרגש ומדהים. אנושיות מביאה לדברים טובים.
    זהבה, תודה רבה

    נשלח מה-iPhone שלי

  3. זהבה יקרה
    כבת דוד של נכד של שורדי שואה מביטולה יוגוסלביה שנרצחו בשואה. קראתי כל מילה והעיניים דמעו ללא הרף. העבר הנורא שעבר עמנו לא יכול להשכח. הוא איתנו לא רק ביום השואה אלא לאורך כל השנה לכל נספה יש את יום הולדתו ויום הרצחו.
    לעולם לא נשכח ולא נסלח.

  4. זהבה יקרה, יש בך כל כך הרבה רגישות מהולה במחוייבות הסטורית ועטופה ביכולת ביטוי נהדרת.
    מעבר למחמאות -אני משתפת את סיפור המיזם שתיארת עם חברים ובני משפחה בארץ ובחו”ל.☘🌱 שלומית.

להגיב על בת אל לבטל