עץ הרימונים של סולטנה/זהבה חן-טוריאל
“מָאדָאם, מָאדָאם…” נשמע קול צרוד.
הפניתי מבטי לאחור מנסה לאתר את מקור הקול, ” מָאדָאם, הוא כינוי לאישה מבוגרת ואילו אני רק בשנות העשרים שלי. היא בוודאי לא מתכוונת אליי,” הרהרתי והמשכתי לצעוד לעבר הכניסה ל“בית רומנו”.
הגעתי בשעות אחר הצהריים של השבוע הראשון של ספטמבר 1984, למתפרות “בית רומנו” שבדרך יפו-תל-אביב, כדי להצטייד בטרנינגים איכותיים וזולים לבנותיי הקטנות, לקראת לילות הסתיו הקרים הקרבים ובאים. בדיוק כפי שנהגו לעשות, מדי שנה, חברותיי ואימהות צעירות אחרות שהגיעו מרחבי הארץ.
“אִיזִ’יקָה, אִיזִ’יקָה, בֵין אָקִי – ילדונת, ילדונת, בואי הנה,” נשמע שוב קולה הצרוד.
ואז הבחנתי בה.
אישה מבוגרת, קטנה ורזה, לבושה שמלה פרחונית, ששרווליה כיסו בקושי את זרועותיה וכך יכולתי להבחין במספר שקועקע באחת מהן. האישה ישבה על כיסא קש, כשלצידה על כרית צבעונית ישב ילד כבן עשר שעיניו היו מושפלות לקרקע ושני ארגזים גדולים מכוסים בנייר עיתון היו מונחים לפניהם.
התקרבתי אליהם בהיסוס ושאלתי אותה בשפתה, “בּוּאֵינָאס טָאדְרֵיס, פּוֹאֵידוֹ אָיוּדָּארטֵי? ערב טוב, אפשר לעזור לך?”
האישה הנהנה בראשה, מלמלה כמה מילים שלא הבנתי ובתנועות איטיות הסירה את נייר העיתון מעל הארגזים.
“אלו הרימונים היפים ביותר שראיתי בימי חיי,” נשמתי נשימה עמוקה, מופתעת ממראה הרימונים הגדולים, האדומים והמבריקים שהיו בארגז.
האישה נטלה רימון אחד מתוך הארגז, “טוֹמָה אֻנָּה אָגְרָאנָאדָה דוּלְסֶה, אֵיס פּוֹר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פּוֹר לאס תרי”ג מִצְווֹת -קחי רימון מתוק אחד, זה בשביל תרי”ג מצוות.”
“תרי”ג מצוות זה 613 מצוות של עשה ולא תעשה. ברימון יש 613 גרעינים,” מלמל הילד בידענות כשמבטו עדיין מושפל, כמחפש דבר מה על המדרכה.
“קוּאָנְטוֹ אֵיס?” כמה זה עולה?” שאלתי.
“זה בחינם,” הילד הזדקף והשיב במקומה בקול רם ובטוח, “וסבתא שלי לא מבינה עברית. תדברי איתה רק בספניולית.”
“אני לא מבינה. למה בחינם? ולמה היא יושבת בחום הזה בחוץ?”
“זה בסדר. אל תדאגי,” צחק הילד, “לסבא שלי יש חנות כאן בבית רומנו, הוא כל הזמן מביא לנו אוכל ושתייה.”
“טוּ מוֹרָאס אָקִי? את גרה כאן?” שאלתי את האישה.
“נוֹ, מִי קָאסָה אֵיס אִין יָפוֹ -לא, הבית שלי ביפו,” השיבה.
“לסבתא שלי סולטנה, יש עץ רימונים שנטעה בחצר של הבית שלה ביפו כשעלתה לישראל,” התערב הילד, “היא נשבעה שאם תהיה לה משפחה, היא תחלק רימון עם ברכה לאימהות הצעירות שמגיעות הנה לקראת ראש השנה. היא מסלוניקי והיו לה חיים מאוד קשים בשואה, והיה לה מזל גדול כי היא ניצלה מאושוויץ. הנאצים ‘יימח שמם’ רצו להרוג אותה אבל היא נשארה בחיים.”
הילד הצביע על זרועה המקועקעת בכעס וכמעט ירק על הריצפה, אך נרתע לאחור כשסבתו גערה בו לא להתנהג כך.
“יוֹ מֵטִי אוּן נֶדֶר, ‘לָה סֵידָקָה אָבָּאלְדָה לָה גֵיזֵירָה‘-נדרתי נדר, ‘צדקה תדחה את הגזירה’,” אמרה האישה, “אִי קָאדָה אָנְיוֹ יוֹ טוֹמוֹ אוּנוֹ דֶה מִיס אִינְיֵיטוֹס פָּארָה אָזֵיר לָה מִצְוָוה קוֹן מִי– וכל שנה אני לוקחת את אחד הנכדים שלי לעשות את המצווה איתי.”
“נוֹנָה, דָאלֶה פְּרֵיסְטוֹ לה בְּרָכָה -סבתא, תני מהר את הברכה,” האיץ בה הילד.
“פָּסֵינְסִיאָה צִ’יקִיטִיקוֹ -סבלנות קטנצ’יק,” חייכה לעומתו.
הזקנה התרוממה ממושבה, נשקה לי על מצחי ובירכה אותי בספניולית מהירה ברכות שמתוכן הבנתי רק את ” סָלוּד בּוּאֵינָה אִי וִידָה אִי אָנְיָאדָה בּוּאֵינָה– בריאות וחיים טובים ושנה טובה.”
הילד סימן לי שיש מישהו מאחורי, הסתובבתי ונדהמתי לראות תור ארוך של נשים צעירות ממתינות בשקט לרימון ולברכה שלהם.
“הברכות שלה באמת עוזרות,” אמרה האישה שעמדה מאחוריי.
“נכון,” הנהנה האחרת, “יש לרימונים שלה סגולות מרפא מופלאות. אני מקפידה לבוא אליה כל שנה לקבל את הברכה שלה.”
“מוּנְצָ’אס גְּרָאסְיָאס אִי אָל בֵירְמוֹס– רוב תודות ולהתראות.” הודיתי לאישה ולילד ונפרדתי לשלום.
חייכתי לעצמי בשביעות רצון כשאני מביטה על הרימון היפה שיקשט את שולחן החג שלי, “יש לי סיפור מיוחד לארוחת ראש השנה. סיפור על אישה ששרדה את התופת ומצאה את הדרך להעניק שמחה ותקווה לכל כך הרבה אנשים. אישה שממשיכה לחנך בדרכה את נכדיה לנתינה ומעשים טובים ו”מרבה זכויותיה כרימון.'”
*
ראוי לציין שהסלוניקאים אומרים מילים מסויימות אחרת מדוברי הלאדינו במקומות אחרים (בסיפור מופיעה הספניולית המוכרת לרובנו). במקום “אגראנאדה”- “מאנגראנה”. במקום “מונצ’אס”- “מוג’אס”. במקום “אינייטוס”- “נייטוס” ותודה ליהודה הצבי ידידי שמלמד אותי מדי פעם על ההבדלים.
על סגולות הרימון , נוגדי חימצון ותרופות סבתא המפיקים מהרימון באתר וואלה
-
תמונות: אורי חן
-
לוקיישן צילומי מטע רימונים:חוות אגרונן, גדרה.
-
הגהה בלאדינו: מדי מלכי
-
כלהזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל
תודה זהבה על הסיפור המרגש. הוא משך אותי באופן מיוחד כי לאימי קראו סולטנה. זה הציף בי את זכרה בגעגועים. היא גם הייתה אשה של מעשים טובים, חום ואהבה ובעוד שבועיים נציין את יום פטירתה.
שנה טובה לך לאורי ולכל המשפחה.
אילנה
תודה רבה אילנה, שנה טובה לך לאדם ולכל המשפחה.
קרידה, איז’יקה דה לא מאמא, את תמיד מרגשת ואת מלאה “כרימון”. המשיכי למלא אותנו בסיפורייך המופלאים. שתהא השנה הבאה על כולנו מלאה בבריאות ובכל טוב כמו הרימון. אוהבים אותך, עדינה ומוני
תודה רבה עדינה ומוני יקרים ואהובים, בריאות שלמה, שנה טובה ומאושרת, אוהבת המון.
מקסים מקסים מקסים.
אבל בקשה קטנה, שכל סיפור כזה יהפוך לספר!!!
יש משהו במה שאתה אומר, לפעמים מתחשק לי לכתוב ספר שלם על גרעין הסיפור. צריכה לבחור מה כן ומה לא. אולי בסופו של דבר יצא מזה קובץ סיפורים. תודה לך
זהבה -כרגיל סיפור מקסים
רוני
תודה רוני יקר. שנה טובה.