ספוגי הים ועלילת הדם ברודוס

מה בין ספוגי-ים לעלילת הדם ברודוס?/זהבה חן-טוריאל

הספוגים של איי  הדודקנס

עד תחילת המאה העשרים, אחד מענפי הדייג הפופולאריים של הדייגים היוונים בשניים-עשר איי הדודקנס בים האיגאי כמו רודוס, סימי, קוס ובעיקר קלימנוס, היה קצירת ספוגי הים ממעמקי הים.

ספוגי הים הם שוכני מים, נקבוביים, בעלי צורה מעוגלת שקוטרם מגיע ל-10 ס"מ וצבעם שחור או אפור. הם נפוצים בעיקר בעומקים של 8-25 מטרים. יש כ-10,000 מינים ספוגים והם נפוצים בעיקר במים מלוחים. הדיג המופרז כמעט והכחיד את הספוגים לגמרי.

השימוש בספוגים

האירופאים השתמשו בעבר בספוגי הים הרכים לרפד קסדות, כלי שתייה ניידים ומסנני מים עירוניים. מאחר שאיי הדודקנס שלטו על נתיבי המסחר, הפך הסחר בספוגים לענף יצוא עיקרי. הספוגים היו פופולארים מאוד והשתמשו בהם גם לניקוי כלים, לצביעה, זיגוגי קרמיקה, אמצעי מניעה ועוד. כיום הם ממותגים כמוצרים טבעיים לקוסמטיקה, עיצוב תכשיטים, לרחצת תינוקות ולשימושים רבים אחרים.

האיום על פרנסתם של התושבים היוונים ברודוס- 1840

כפי שציינתי, דיג הספוגים היווה פרנסה עיקרית לתושבים היווניים של איי הים האיגאי. כדי לקצור את הספוגים, היו נערים רבים שצללו ללא כל ציוד צלילה לזמן קצר ולא לעומק רב,  ואספו את הספוגים בידיים חשופות. עם התמעטות הספוגים במהלך המאה התשע עשרה, היו כבר דייגים שאיבזרו עצמם בתלבושת אמודאים כדי להגיע למעמקים למצוא את הספוגים האיכותיים.

בתחילת שנת 1840 הגיע מסמירנה (איזמיר) לרודוס סוחר יהודי בשם אלי קלומיטי כדי לרכוש כמות עצומה של ספוגים ימיים למטרות יצוא. הדייגים היווניים חששו שקלומיטי יסכן את המונופול שבידיהם וחששו מהתחרות שעלולה לפגוע בפרנסתם. התחרות על הספוגים, החמירה את האיבה והקינאה שהייתה בין היוונים ליהודים במשך מאות בשנים ומאז שהאימפרייה העות'מאנית כבשה את האי מידי האבירים ההוספיטלרים והיוונים החליטו להתנקם במתחריהם הסוחרים היהודים. 

הרקע לעלילת הדם ברודוס-1840

עלילות הדם התכופות והמומצאות שנרקמו כנגד היהודים באיזורים בהם חיו היוונים תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית, שיקפו את המתח הדתי ששרר בין הנוצרים ליהודים. היוונים חשו תחושות של מרירות ושינאה כנגד היהודים ש"זכו" לטענתם של היוונים ליחס מועדף על ידי השלטונות העות'מאנים, למרות ששתי האוכלוסיות הנוצרית והיהודית היו במעמד זהה של ד'ימים- בני חסות. העות'מאנים מינו יהודים משכילים לתפקידים נחשקים בשלטון העות'מאני, עודדו את המסחר, העניקו להם זכויות פטורות ממיסים ואיפשרו להם להתגורר יחד עם המוסלמים בתוך העיר העתיקה כדי להבטיח את בטחונם והגנתם בתוך החומות, דבר שנמנע מהתושבים היווניים הנוצרים עד שנכבשה רודוס על ידי האיטלקים ב-1912.

באמצעות עלילות הדם הם ניסו "להשחיר" את היהודים בפני הרשויות. עלילת הדם בדמשק שהתרחשה במקביל לעלילת רודוס , תפסה כותרות עולמיות ומעצר היהודים בדמשק על ידי השלטונות העות'מאנים, העינוי האכזרי שעברו והצרת צעדיהם של היהודים, תרמו למוטיבציה של נוצרים אחדים לרקום סיפור עלילה דומה כנגד היהודים ברודוס.

סיפור עלילת הדם ברודוס

בפברואר 1840, יצא נער יווני מביתו ולא שב.  חרושת השמועות שהתחילה להתגלגל ברחבי האי הייתה שהנער נראה בפעם האחרונה בלוויית שני יהודים שהאחד מהם היה אלייקים סטנבולי אדם שהיה ידוע כמעורער בנפשו אך בלתי מזיק. היוונים האשימו את סטנבולי וחברו שהם רצחו את הנער והשתמשו בדמו כדי לערוך את הפולחן הדתי של אפיית המצות לקראת ליל הסדר. התסיסה בשכונות ובכפרים הנוצריים הייתה כה גדולה שהקונסוליות האירופאיות הוסיפו שמן למדורה בתמיכתן האנטישמית ולחצו על השלטונות העות'מאנים לבצע מעצרים ביד קשה ולמצוא את הרוצחים.

אלייקים סטנבולי נעצר ועונה קשות באופן אכזרי עד שבלחץ העינויים הודה במעשה ומסר את שמות מנהיגי הקהילה שכביכול היו שותפים כביכול לרצח הנער. מכאן, כדור השלג המשיך להתגלגל במהירות. עד מהרה נעצרו הרב הראשי של רודוס ומנהיגי הקהילה ומכובדיה ועונו ימים ארוכים, אך הם לא הודו במעשה.

היוונים הגיעו בהמוניהם לרובע היהודי ואיימו לפגוע בתושבים היהודים. על השכונה הוטל מצור ואפילו לחם ומים לא ניתן היה להכניס לתוכה. בניגוד להתנהגותו המחפירה והאכזרית של המושל העות'מאני יוסוף פאשה, ראויים לציון הקאדי המוסלמי שהזדהה עם היהודים וניסה לעזור להם בכל דרך וכן הפקיד המוסלמי שהיה אחראי על הסגר של הרובע היהודי והבריח לתושבים היהודים לחם ומים, אך כשנודעו מעשיו פוטר בלחץ הקונסול הבריטי ממשרתו.

היהודים ידעו שאם לא יפעלו במהרה, יהיה גורלם כגורל יהודי דמשק. הידיעות על דבר מותם של היהודים בדמשק, שעונו באכזריות רבה על ידי החוקרים העות'מאנים, כבר הגיעו לאוזנם. הם הצליחו להבריח מכתב להנהגה היהודית בקונסטנטינופול, שהפיצה את דבר עלילות הדם להנהגות היהודיות בעולם והמכתב נשלח בדחיפות למשפחת רוטשילד. התערבותם של בני משפחת רוטשילד הייתה מהירה ובשל הקשר המיוחד שהיה להם עם הקנצלר האוסטרי, יצא האחרון להגנתם של היהודים וכינה את עלילות הדם כמגוחכות. תגובתו של הקנצלר ותגובת ההנהגות היהודיות בעולם, הניעו את הסולטן העות'מאני לבדוק את שאירע בדמשק וברודוס והוא פירסם פירמן (צו) נוסף שחיזק את הפירמן של סולימן המפואר מהמאה השש-עשרה, המוקיע את עלילות הדם תוך איום מפורש שיגזור גזר דין אכזרי על אלה שיעלו בדעתם לרקום עלילות דם נגד היהודים.

לוח תודה וזיכרון לפועלו של הברון רוטשילד ותמיכתו בקהילת רודוס

סוף הסיפור

העויינות בין היוונים ליהודים ברודוס התגברה סביב התחרות על מונופול ספוגי הים והייתה המניע העיקרי לנקמה ביהודים, שבאה לידי ביטוי בעלילת-הדם ברודוס.

לסיפור חטיפת הנער לא היה כל שחר, מאחר שששנה מאוחר יותר התגלה הנער שלכאורה נחטף ונרצח על ידי היהודים ברודוס, באחד האיים של הים האיגאי, בריא ושלם. ככל הנראה ברח מביתו בעקבות סכסוך משפחתי ועזב עם אחת מסירות הדיג לאי הסמוך. לא ידוע אם הנער ידע מה התרחש סביב בריחתו ולמה גרמה היעלמותו.

על הסיפור המלא ועל התמודדות ההנהגה והמשפחות היהודיות, תוכלו לקרא בהרחבה בספרי "הנשים של טרואל", בפרק המוקדש לרודוס.

• כתיבה וצילומים, כל הזכויות שמורות לזהבה חן-טוריאל