"בומאילוס דה פאן" של "תקופת הצנע"

"בומאילוס דה פאן" של "תקופת הצנע"

 זהבה חן-טוריאל

“הגישה שלנו כלפי החיים קובעת את הגישה של החיים כלפינו.”
(ארל נייטינגייל)

בימים אלה של משבר כלכלי, אותם אנו מכנים "הקורונה הכלכלית", החלטתי לחזור מעט בזמן ולכתוב על תקופה כלכלית מאתגרת במיוחד שקיבלה את השם "תקופת הצנע". 

נולדתי כשנתיים לפני סיומה של תקופת הצנע. המראות, הריחות והטעמים שלוו את ילדותי, מזוהים בחלקם עם תקופה זו. אני משוגעת על הבישול של אימי ועל המומחיות הקולינארית הספניולית שלה, אולם אני מוכרחה להודות שלמרות הזיכרון הנוסטלגי, לחלק מהמוצרים של אותה תקופה אין דריסת רגל במטבחי, כמו: דג הבקלה, אורז בן גוריון, תחליפי חלב וקפה, רגלי תרנגולת למרק ועוד.

שפת ילדותי מלבד העברית הייתה שפת הלאדינו ואלה שהתארחו בביתנו היו בעיקר בני משפחה ועולים חדשים מטורקיה, שהגיעו לקבל עצה, סיוע ותמיכה מהוריי העולים הוותיקים, שהיו מעורבים מאוד בחיים הפוליטיים והחברתיים.

סביבת ילדותי לא הייתה לדינאית והשכונה בה התגוררתי לא הייתה של דוברי ספניולית בלבד, אלא תמהיל של עולים מכל ארצות תבל שדיברו בשפות רבות ואילו אנו-הילדים שוחחנו בינינו רק בעברית. 

מבין הפזורות שעלו בגלי העלייה, עם הקמת מדינת ישראל, יהודי טורקיה היו פזורה מעניינת כמו קהילות נוספות בבלקן. הג'ויינט והסוכנות לא התייחסו ליהודי טורקיה ככאלה שנמצאים בסכנת חיים ולכן לא ראו כל סיבה מיוחדת להוציא אותם בדחיפות ממדינתם. בטורקיה לא היה משרד ארץ ישראלי רשמי לגיוס העולים ולמרות זאת היהודים לא היו מוכנים להמתין ועלו ביוזמתם ובמימון עצמי שלהם.

היהודים עלו כקהילות וכיחידים, כפי שמעידה אימי יפה סגס-טוריאל, שעלתה כילדה ב-1949 מחסקיי שבטורקיה, "לאבי הייתה חנות למתכת בשוק, בה מכר תנורי פלדה לחימום ומרזבים. לאחר גיוסו של אבי לצבא הטורקי במלחמת העולם השנייה והתלאות הרבות שעברה המשפחה בתקופה זו, הורי התחילו סוף סוף להתאושש כלכלית, אך הרעיון הציוני של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תפס גם אותם.

בשוק באסטנבול היו כעין "מטבחים פוליטיים" של היהודים וכול מי שהשתתף בהם היה ציוני. השיחות נסובו בעיקר על הקמת מדינת ישראל ועל החיים בה. כול היהודים שהיו מקורבים להורי והיו סוחרים שהחליטו לעלות ביחד למדינת ישראל מטעמים ציוניים ,  החליטו שהם רוצים לחיות בביטחה במדינה יהודית ולהשתתף בבניית הארץ ואת העלייה מימנו מכיסם. תוך זמן קצר התרוקנו שכונות שלמות בכל ערי טורקיה מיהודים."

מדינת ישראל הצעירה נאלצה להתמודד עם גלי עליה עצומים בתקופה של שלוש שנים מאז הקמתה. השלב הראשון היה לקלוט אותם ולאחר מכן לשכן אותם במגורים זמניים עד שיעברו למגורי קבע. מחנות העולים היו במקורם בסיסים צבאיים בריטים שהוסבו לאיכלוס אזרחי וקלטו את העולים שהגיעו בהמוניהם לאחר קום המדינה. המחנות לא התאימו למטרה שאליה נועדו: המבנים והציוד הושחתו ברובם על ידי הבריטים טרם יציאתם מן הארץ ומחוסר אמצעים שופצו רק החלקים היותר חיוניים במחנה.

מלבד מחנה העלייה "שער העלייה" בחיפה שקלט את העולים , הוקמו שני מחנות בפרדס חנה, מחנה עולים בבנימינה, מחנה אגרובנק ליד חדרה ועוד . המטרה הייתה שהמחנות ישמשו כמעבר לעולים עד שימצא להם פיתרון דיור הולם. הכוונה הייתה שהם ישהו רק מספר ימים במחנה, אך בפועל העולים שהו במחנות תקופה ארוכה.

ב- 1949 הגיעו קהילות שלמות באניות מיוגוסלביה, בולגריה, יוון וטורקיה ונוספו מחנות עולים , אך הצפיפות בהם הייתה רבה. במרץ 1949 היו עשרים ושלושה מחנות מלבד "שער העלייה" שהיווה את בסיס המיון והקליטה.

המפגש הראשוני של המשפחה עם הישראלים, היה עם פקידי הסוכנות הקולטים, כפי שמספרת אימי: "נפגשנו כמו שאר העולים עם הפקידים של הסוכנות היהודית ששלחו אותנו למחנה העולים וספקו לנו מיטות. אני זוכרת מעט מאוד מהתקופה הזו. אני יודעת מהסיפורים של הורי שהיו אנשים רבים במחנה שסייעו בקליטה. זה היה תפקידם."

תנאי החיים במחנות היו בלתי נסבלים, צפיפות האוהלים והצריפים גדלה, שהות העולים במחנות התארכה, הוקמו חדרי אוכל עצומים להזנת העולים שהאוכל ברוב המקרים לא היה לטעמם  והם העדיפו לאכול עם משפחתם באוהל. היו מחאות רבות מצד העולים על התנאים הקשים בהם חיו והקולטים עמדו חסרי אונים לנוכח השיבושים והתקלות הרבים שנגרמו בקליטתם.

בתקופת החורף, דיירי המחנות סבלו סבל רב כאשר הסופות הקשות והגשמים פרצו את האוהלים והרטיבו אותם. דבר שגרם לתחלואה רבה בין העולים. המחסור בצוותי הרפואה במקום החמיר עוד יותר את מצבם. התלונות של העולים גברו ולוו בשביתות רעב והפגנות לפני משרד הסוכנות . ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, דיווח בישיבת הנהלת הסוכנות באביב 1949: " …כשחמישים איש ואישה, זקנים וילדים נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספרה בלתי אפשרית. אלה הם תנאי השפלה.."

אימי, ששהתה עם משפחתה במחנה הקליטה "שער העלייה" או בשמו האחר "סנט לוקס" ולאחר מכן במחנה ליד פרדס חנה, מאשרת את ממצאי המחקר ההיסטורי על תנאי החיים במחנות העולים באמצעות חוויותיה הטראומטיות בתקופה בה שהתה במחנה העולים, "הגענו למחנה עולים, זו לא הייתה מעברה- כי מעברות היו רק שנתיים יותר מאוחר. קיבלנו אוהל גדול לבן ושם שהינו כמה חודשים טובים. הזיכרונות שלי מאותה תקופה לא כל כך טובים. אני זוכרת שבחורף היו סופות קשות וגשמים שהרטיבו באופן קבוע את המיטות והמצעים שלנו שאי אפשר היה לייבשם, הם נשארו טבולות במים ואי אפשר היה לישון עליהם. אמא שלי הייתה בחרדה מתמדת לגבי בריאותנו ופחדה כל הזמן שנחלה." 

המעבר ממחנה העולים למגורים מסודרים היה השלב הראשון בהשתלבות. המעבר ליפו שידרג את מצבם של סבי וסבתי וילדיהם, ובשל הרכב אוכלוסיית העולים שהתיישבו בה, בעיקר יוצאי בולגריה וטורקיה שדיברו לאדינו, היה להם קל לתקשר ולהסתייע בחבריהם למציאת עבודה מיידית.

על המעבר ממחנה העולים לדירה הפיצפונית בגבעת עלייה ביפו, מספרת אימי, "סבתא שלך הייתה מאושרת להיכנס לדירה הזעירה שקיבלנו. אני חושבת שראיתי אותה מחייכת פעם ראשונה מזה זמן רב. למרות הדלות הרבה, היינו בסך הכול מאושרים שיש לנו בית נורמלי ולא אוהל רטוב. אבל זה לא היה פשוט לחמש נפשות לחיות בחדר אחד. לאורך הקיר סבא התקין וילון שסבתא רקמה שמאחוריו היו המיטות- מיטות סוכנות לא רק לבני המשפחה אלא גם לאורחים. במשך היום החדר נראה כסלון מסודר וכחדר מרווח ובלילה כל החדר הפך למיטות. לא היה פשוט לגדול כך."

עולי טורקיה לא בחלו בסוג העבודה שהזדמן להם, ועסקו בכל עבודה שפרנסתה בצידה למרות שלא התאימה לכישוריהם והשכלתם, כפי שמספרת אמי על הוריה : "סבתא שלך הייתה בת למשפחה מאוד אמידה וכיאה למשפחה ממעמד סוחרים גבוה ומבוסס, היא למדה בבית ספר אליאנס בחסקיי שליד איסטנבול. היא ידעה צרפתית, טורקית וספרדית על בוריין. לאחר לימודיה הוכשרה כתופרת ורוקמת מומחית לנדוניה לכלות יהודיות. אך ההכשרה הזו לא סייעה לה בישראל מאחר שבתקופת הצנע, לא הייתה דרישה לריקמת נדונייה ולכן עם המעבר ליפו התחילה לעבוד, כרבות מחברותיה העולות החדשות מטורקיה, במשק בית אצל הוותיקות האשכנזיות. היא לא הייתה מאושרת בעבודתה אולם היא התייחסה לזה כאל פרנסה כדי לסייע לסבך שבחר לעבוד בעבודת כפיים בפרדס-חנה במפעל לייצור מרצפות והשתכר בדוחק."

מדיניות הצנע שנוהלה על ידי דוב יוסף, שר האספקה והקיצוב, פיקחה וניהלה את ענייניהם של האזרחים במישור הכללי ובמישור הפרטי. על מנת להבטיח חלוקה צודקת, כל תושב מתושבי מדינת ישראל קיבל פנקס תלושים שבעזרתו יכולים היו התושבים לקבל את סל המוצרים המגיעים לו בנקודות חלוקה שנקבעו מראש, כמו: צרכניה, חנות ירקות, אטליז ועוד. כחלק  מנחישותה של הממשלה להמשיך את תוכנית הצנע, החליט משרד האספקה והקיצוב להרחיב את המוצרים לכלל ריהוט והלבשה תוך דרישות ברורות ליצר מוצרי צנע העומדים בקריטריונים של דרישת המשרד באשר לטיב ולמחיר.

את תפריט הצנע קבע מומחה אמריקאי שהתאים את התפריט לתנאי האקלים בישראל. התפריט התבסס על מנת מזון  המכילה 2700- 2800 קלוריות וניתנו לאמהות הוראות מפורטות כיצד להזין את ילדיהם. בהיעדר מוצרי צריכה שונים השתמשו בתחליפים: במקום ביצים- אבקת ביצים, במקום קפה- צ'יקוריה ועוד.

פנחס לבון שהיה שר החקלאות בשנות החמישים חישב בעצמו את הרכב המזון לתינוקות מתוך מודעות לחשיבות הזנתם בחודשיהם הראשונים. הדאגה העיקרית שלו  הייתה שהמחסור במזון לא יגרום לנזקים בלתי הפיכים בהתפתחות התינוקות ושלא יגיעו למצב של תת תזונה, במיוחד במעברות שאוכלוסייתן לא נהנתה ממקורות מזון מגוונים.

העולים נדרשו להתמודד עם מציאות כלכלית לא פשוטה לאחר עלייתם , כפי שמספרת אימי: "אני זוכרת שקבלנו פנקס עם תלושים והיה מסומן על התלושים תאריך קניית בשר שהיה נדיר ביותר. להורים  שלי היה מאוד קשה להאכיל את כל המשפחה והם דאגו לבריאותנו. אבא התקין בחצר לול תרנגולות כדי להבטיח מזון ובעיקר ביצים שקשה היה להשיגן. רוב האנשים שאני זוכרת מאותה תקופה גידלו משהו: כבשים בחצר, תרנגולות ועוד. סבתך הייתה בשלנית, היא הכינה את כל המאכלים הספרדיים שאת מכירה ממצרכים פשוטים ובישלה מהם מטעמים מדהימים. היא תימרנה עם המנות המוקצבות, משום דבר הייתה מבשלת ומשום דבר הייתה תופרת. כשאני רואה כמה מזון זורקים היום כואב לי הלב, אז הייתה מצוקה גדולה ובעיקר לעולים החדשים שהיו צריכים ללמוד להסתדר במחסור גדול."

תקופת הצנע ייצרה מטבח יצירתי, העולים כוותיקים השתמשו במוצרים הזמינים, ליצירת מאכלים משביעים, שהערך התזונתי שלהם שנוי במחלוקת כפי שאמי מספרת, "ביום שישי בצהרים, כשחזרנו מבית הספר, אמא שלי היתה מכינה לנו כמו בומאילוס, רק שבמקום בצק עלים וגבינה בולגרית היא הייתה מכינה תערובת של לחם שנשאר מכל השבוע. היא הייתה מרטיבה את הלחם, סוחטת אותו ומערבבת עם המון בצל מטוגן, ביצה אחת, פלפל ומלח. הייתה על השולחן תמיד קערה ענקית של קציצות הלחם ואנחנו אהבנו את זה מאוד ולא היינו משאירים פירור."

בתקופה זו, של צימצומים והגבלות, התפתח "שוק שחור", אך את הדיון בנושא זה אשאיר לכתבה אחרת שאפרסם בהמשך.

וזו ההזדמנות לרענן מספר פיתגמים בלאדינו הקשורים ללחם:

*מאס ואלה פאן קון אמור קי גאיינה קון דולור-  עדיף לחם עם אהבה מאשר תרנגולת עם כאב. כלומר, עדיף להיות עני ומאושר מאשר עשיר וסובל.

*פאן אי פאן אי באניו אי ראש חודש טודו איל אניו- לחם ולחם ורחצה וראש חודש כל השנה. כלומר, האדם מאחל לעצמו דברים טובים.

*פאן קון פאן, קומידה דה טונטוס- לחם עם לחם- מאכל לטיפשים.

*קידו פאן באייט – נשאר לחם יבש, ישן. כלומר, נשאר חסר כול, לא שווה.

*פאן נו טיינה פארה קומר, אמה קון קבאיו וה אלה פריבאדה – אין לו לחם לאכול, אבל עם סוס הוא הולך לשירותים. כלומר, קופץ מעל הפופיק.

*ארוב'ה פאן- ביזה מזוזה- גונב לחם ומנשק מזוזה. כלומר, משחק אותה צדיק.

פאן דיל דיו- לחם טוב מאלוהים. מסמל את טוב ליבו של האדם.

מספר שנים לאחר תקופת הצנע, תמונתה של אימי יפה טוריאל, בבית האריזה רסקו באשקלון, כפי שהתפרסמה בעיתון למרחב ב-1965.

"עבדתי כפועלת מאז נעוריי והייתי גאה מאוד בעבודתי ובנוסף ריכזתי את תא אחדות העבודה מאחר והפעילות הציבורית הייתה חשובה לי מאוד."

ואגב, למרות הכתוב בכתבה, אנחנו רק בנות במשפחה.

20200704_194738

שלט "צנע" בחנות לאביזרי מטבח בתל אביב. שנת 1949

קרדיט: התמונה לקוחה מויקיפדיה

  • כל הזכויות שמורות למחברת, זהבה חן-טוריאל

6 תגובות בנושא “"בומאילוס דה פאן" של "תקופת הצנע"

  1. זהבה יקרה, קשה לכתוב על תיאור קליטת משפחתך ומשפחות אחרות "סיפור מרתק", או "הכוח להתגבר ולהצליח", מפני שהוא תיאור של מציאות קשה ואותנטית שמצטרף לאין ספור עדויות על מצוקת הנקלטים ומצוקת העוסקים והמגוייסים בתהליך הקליטה של מאות אלפי העולים שהגיעו לישראל עם הקמת המדינה. מבלי להכנס לסקירות סוציו-דמוגרפיות ותיאור קשיי הקליטה על רקע חברה במצור כלכלי ובטחוני של אותן שנים, יהיה זה נכון להצדיע לעולים (כבר "וותיקים"), להבין את מצוקותיהם הבלתי אפשריות לעיתים, ולשאוף כמקשה אחת להיות יותר סובלניים, מתחשבים ונכונים לסייע לקבוצות חלשות ומוחלשות בחברה הישראלית של ימינו. למרבה הצער, זה לא ממש קורה.
    .

    Liked by 1 person

  2. בראבו איז'יקה, חתיכת היסטוריה את מביאה. יישר כח שאת אוספת ויותר מכך שאת רושמת. היה לי מורה שאמר "הנייר לא שוכח" והנה את מייישמת, כל הכבוד, הכל אני זוכרת. אלא שאני ילידת הארץ , הורי עלו מוקדם יותר והם עזרו לעולים החדשים להכניסם לדירות אליהם פלש אבי. ושם, בדירות אלה עברה עלי ילדותי. תודה רבה לך קרידה, זהבה, אורו דה איז'יקה, ילדה זהב, כשמך כן את

    Liked by 1 person

  3. כל תקופה והקשיים שלה.
    כל תקופה דורשת כוחות כדי להישרד בה.
    זהביקה יקרה,
    ציירת יריעה רחבה שלא הייתה מוכרת לי בצורה ברורה ומרגשת. דברייך תמיד מעניינים. ואגב,
    אני מבינה שאת האיכפתיות הציבורית ינקת מאימך.

    Liked by 1 person

  4. זהבה יקרה, כרגיל סיפורייך עשירים ומעניינים. מי לא אוהב לחם? קציצות לחם זה דבר נפלא, והיום אפילו גירסה שלהן מוגשת במסעדות פאר לצד רטבים שונים.
    אני רק תמהה על המוצרים שאינך מכניסה למטבח. הלוואי ויכולתי להשיג היום רגלי תרנגולת למרק. הן הפכו את המרק לטעים וסמיך. אורז בן גוריוו הוא למעשה פתיתים, וילדים ומבוגרים כאחד אוהבים אותם. ולגבי הבקלה, אכן בקלה קפוא אינו טעים, אבל טרי? הוא ממש נפלא. אני אינני מכניסה למטבחי מרגרינה ומוצרים דומים המזיקים לבריאות. אני זוכרת מסבתי שהכינה עוגות עם ביצה אחת, והייתה מתגאה בכך. לאחר תקופת הצנע, אמי, שהייתה באמת אלופה באםיה, אפתה עוגת טארט, והתגאתה בגובהה של העוגה. "כמה ביצים שמת בעוגה?" שאלה אותה סבתי. "שמונה" ענתה לה אמי. סבתי כמעט התפלצה. למרות שהצנע כבר היתה רחוק מאחור, היה לה קשה לשמוע כל בזבוז ביצים שכזה, והיא אמרה לאמי "בואינו, אוג'ו גואיב'וס, בטח קי סי ב'אזיר אלטו אי סאב'רוזו". ייו אגו טורטאס מאראב'ייאס קון און גואיב'ו סולו. 8 גואיב'וס? סאליטיס לוקה?" חחח

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s