מתוך קובץ הסיפורים שלי "מסילות"
(סיפורים קצרים שכתבתי במסעותיי ברכבת ישראל, בקו מודיעין-עכו. את הסיפורים שעדיין לא התפרסמו החלטתי להעלות בבלוג לטובת כל היושבים בבית. הסיפור על האיש משוק הכרמל הוא סיפור אמיתי ונכתב לפני מספר שנים, ביום חורפי וסוער במיוחד. אינני יודעת את שמו, קורותיו ומגוריו. אך הוא היה חלק מנוף נעוריי בתל-אביב. שבת שלום, בריאות שלמה לכולכם ובשורות טובות)
האיש משוק הכרמל/ זהבה חן-טוריאל
"אני מאמין שאם החיים נותנים לך לימונים, אתה צריך להכין מהם לימונדה… ולנסות למצוא מישהו שהחיים שלו נתנו לו וודקה, ולעשות מסיבה" – רון ווייט.
גשם זלעפות, העננים האפורים והערפל הסמיך כיסו את הכרמל והראות הייתה כמעט בלתי אפשרית. בתחנת חוף הכרמל, עלה לקרון שלי איש מבוגר מאוד שפניו חרוצים בקמטים רבים. הוא לבש מעיל ארוך, מרופט ומטולא כשעל ראשו מגבעת צבעונית ומשובצת ממנה נזלו טיפות מים הישר על אפו ופיו.
האיש פשט את מעילו והניחו על הספסל הראשון שראה. הוא הזדקף ועמד במעבר בבגדיו הצבעוניים כשעל צווארו היו תלויים כשרשרת מפוחית פה, צפצפות וזוג מצלתיים ועל כתפיו היו מהודקות רצועות האקורדיון שנתלה על חזהו. האיש חכך בידיו כדי להתחמם ולסלק מהם את הקור ומיד וללא התראה מוקדמת התחיל לקפץ בקרון הרכבת ולשיר כשהוא מלווה את שירתו בתנועות מצחיקות, בנגינה באקורדיון, בקשקוש במצלתיים ובנגינה במפוחית.
הנשים והגברים שישבו בקרון הצטרפו לשירתו והתגלגלו מצחוק למראה קפיצותיו ודילוגיו.
דמותו הססגונית והמאירה של האיש הייתה מנוגדת למזג האוויר הסוער בחוץ. הרכבת המשיכה לנסוע ואני "שברתי את הראש" מאיפה אני מכירה את האיש המבוגר והצוהל.
" עוד משוגע…" הפטירה בזעף הבחורה הצעירה שישבה לצדי. " המדינה הזו מלאה במשוגעים…" אמרה לי שוב כשהאיש המבוגר המאופר והלבוש כליצן עבר לצד מושבינו מנגן, שר ומרעיף חיוכים לכל עבר.
הוא עצר באמצע הקרון, צחק צחוק גדול, הסיר את כובעו, קד קידה לצופים שכיבדוהו במחיאות כפיים ועבר ביננו עם כובעו ההפוך לאסוף את הפרוטות המעטות שהשלכנו לתוכו.
" תודה רבה ששימחת אותנו", הפטרתי לעברו, מניחה בתוך הכובע עשרה שקלים.
הרמתי את ראשי והתבוננתי בו מקרוב.
"אני מכירה אותך מאיזשהו מקום," פניתי לעברו מצפה לתשובה.
האיש משך בכתפו וחייך בפה חסר שיניים. לא היה לי שמץ של מושג אם שמע את דברי.
בבת אחת נזכרתי. האיש הקשיש הוא ה"ליצן הזקן המזמר" משוק הכרמל…
כל פעם שעברתי בצומת אלנבי – קינג ג'ורג'. ממש ליד שוק הכרמל, הייתי נתקלת בליצן הזקן המזמר…כך כינו אותו כולם. לפני מספר שנים, פיתחתי עמו שיחה ושאלתי אותו בן כמה הוא.
הוא חייך וענה לי "חביבתי, אני כבר בן תשעים."
"מתנצלת על השאלה, אך מדוע אתה ממשיך בגילך להופיע ולקבץ נדבות?" שאלתי בהיסוס, מתביישת בעצמי שחדרתי לפרטיותו.
"כולם שואלים אותי את אותה שאלה," השיב מצחקק בפיו חסר השיניים.
" תגידי לי, מה טוב יותר? לשבת בבית לבד לגמרי ולחיות בעוני או לשבת כאן ולדבר עם אנשים חביבים ובחורות צעירות ויפות. כולם מתעניינים בי ומדברים אתי. אני משמח ומצחיק אנשים, אני מרוויח יפה, המסעדות מסביב דואגות לתת לי ארוחות טובות וטעימות כל יום. מה בן אדם צריך יותר מזה?"
"הבן אדם הזה יצירתי לגמרי," חשבתי לעצמי. במקום הקבוע שלו בשוק הכרמל, הוא לא יכול לשבת בשל הקור והגשם אז הוא יצא למסע הופעות ברכבת ישראל.
בסקרנות רבה המשכתי לעקוב בעיני אחרי האיש . בינתיים הוא כבר לבש את מעילו המרופט והרטוב, מחכה שהרכבת תאט את נסיעתה כדי שיוכל לעבור לקרון הבא, להופעה הבאה שלו.
*כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל
סיפור נוגע ללב, היטבת לתאר
זהביקה
זהבה יקרה
מכירה את סיפורו של הליצן,שמוליק לשד בחיו היה אינסטלטור ולאחר שאשתו נפטרה מתוך בדידותו יצא לרחוב לנגן ולשמח אנשים,אסף כתובות של אנשים בעולם ויחד עם המטפלת שלו ביקר אותם. לפעמים הצליח לו ופעמים זרקו אותו מהבית.
בגיל הזה כשרובינו בבתי אבות הוא בחר לחיות את את חיו בדרך מקורית,,
חפשי את הסרט "פנטסטאיש",שיצרה עופרה קורן שראל,הרבה תובנות על זיקנה שמחה,דרך חיים עם מוסר השכל,י אהבתי
זהבה
מדובר על האיש שמופיע בסרט פנטסטאיש של חברתנו עופרה קורן מרעות
קרידה, שבת שלום, באחת הנסיעות שלנו לחיפה פגשנו ליצן שעשה לנו שמח בנסיעה. אינני יודעת אם זה אותו האיש, אבל כמו שאמר לך וכמו שכתב, לצאת מהשיגרה של נסיעה. הוא בהחלט הוסיף לנו שמחת חיים. איזה כיף לך שאת כותבת ומזכירה לנו נשכחות. יישר כח, ולכבוד החג, שתלבשו בו לבן, תרימו כוסית לחיים טובים ובריאים , דברו בווטסאפ עם המשפחה וההורים ואם עברנו את פרעה נעבור גם את זה. אוהבת, עדינה
מקסים !
זהבה מי אלמה
אין סיפור שלך שלא מעורר בי איזה שהם רגשות של שמחה של געגועים. וכאן זהו סיפור של איש שהחליט להפוך את הכאב שלו להצחקת האחרים. צריך להיות איש יוצא דופן במחשבה בכדי להגיע למחשבה שכזאת.
הבכי הוא יתום לצחוק משפחה גדולה.
תודה זהבה על כל סיפור נפלא שלך.
נהדר.
המשיכי בכתיבתך
נתן דיאמנם
זה מזכיר לי את הסיפור של מירי אלוני שבמקום לבכות את מר גורלה, עברה לשיר
ברחוב בכניסה לשוק הכרמל.
לא רק שזה לא גרם לאף אחד לזלזל בה, אלא היא זכתה להרבה הערכה על ההעזה.
ואחר כך היא גם שוב הוזמנה להופיע בכמה ארועים.