עלמה

מתוך קובץ הסיפורים שלי "מסילות"

(סיפורים קצרים שכתבתי במסעותיי ברכבת ישראל, בקו מודיעין-עכו. את הסיפורים שעדיין לא התפרסמו החלטתי להעלות בבלוג לטובת כל היושבים בבית. הסיפור על עלמה נכתב הרבה לפני שפרצה הקורונה, לפני שהופסקו הטיסות, לפני שספרד וכמעט כל תושבי העולם הוכנסו לבידוד או להסגר. בריאות שלמה לכולכם, תשמרו על עצמכם ועל מורל גבוה ושבוע טוב.)

עלמה/ זהבה חן טוריאל

 "יעדו של אדם הוא לעולם לא מקום, אלא דרך חדשה להתבונן בדברים." (הנרי מילר)

 אורות נמל התעופה בן-גוריון, נצצו מרחוק ככוכבים זוהרים בחשכת הלילה. הרכבת, שהייתה עמוסה בנוסעים, השמיעה קול מוזר שנשמע כצפירה מקוטעת והתחילה להאט תנועתה עד שנעצרה לגמרי מתחת לגשר  הסמוך לשדה התעופה. תוך מספר דקות כבו האורות לגמרי עד שכל הנוסעים נשארו בעלטה מוחלטת.

עצירת הרכבת והחושך שנכפה על הנוסעים הלחיצו מאוד את האנשים שאחזו במזוודותיהם והיו כבר מוכנים לרדת בתחנה שהייתה במרחק עשרות מטרים ספורים מנמל התעופה. קולותיהם רחשו געשו בעצבנות בקרון הדחוק.

"מה קורה כאן?" נשאלה השאלה מכל עבר.

לפתע נדלקו האורות ולשבריר שנייה נדמה היה שהרכבת מתחילה שוב את תנועתה על המסילה. מערכת הכריזה השמיעה קול חריקה ומישהו הודיע בה שיש תקלה חשמלית ונהג הקטר צריך לבצע איתחול חוזר של המערכת החשמלית, כדי שהרכבת תוכל לנסוע.

"נוסעים יקרים, אנא חיזרו למושבים שלכם. אנו מבקשים מכם סבלנות, הדבר ימשך מספר דקות," ביקש בנימוס נהג הקטר במערכת הכריזה. קולו משרה הביטחון נדם מיד עם כיבוי המערכות.

האנשים שישבו סביבי אחזו עדיין במזוודותיהם נשמעו להוראות בשקט, אך לאחר עשרים דקות פקעה סבלנותם ובליל של טרוניות נשמע מקול עבר.

" אני לא  אספיק להגיע לטיסה שלי," אמרה בקול חנוק הצעירה שישבה לידי.

" מתי המטוס שלך אמור להמריא?" שאלתי.

" עוד שעתיים," ציינה בקול רועד, " אסור לי לפספס את הטיסה הזו…"

" כן כמו כל טיסה…" הנהנתי.

"לא…זו לא סתם טיסה. כל החיים שלי תלויים בטיסה הזו", קולה נשמע היסטרי ומיואש.

"מה שמך?" שאלתי, הבחורה נשמעה לי כנמצאת במצוקה גדולה.

"עלמה", השיבה והדמעות הבריקו בעיניה.

"יש לך שם יפה מאוד עלמה", לחצתי את ידה בידידות, "את נראית נרגשת מאוד. מדוע אסור לך לפספס את הטיסה הזו?"

נראה שעלמה רק ציפתה לשאלתי והיא התחילה לספר בשטף ובמהירות את סיפורה, "לפני מספר חודשים, רבתי ריב גדול עם ארוסי: הארוס שלי קבל את תפקיד חייו בחברת הייטק במדריד, עם משכורת גבוהה ותנאים מפליגים. עד לאותה עת עבד מולם מישראל וטס מדי שבוע ליום יומיים לפגישות. מינויו כמנכ"ל החברה הצריך רילוקיישן לספרד. הוא הציע לי שנתחתן מיד ושאצטרף אליו תוך חודש אחרי שאסגור את ענייני כאן. הוא היה בטוח שאתרגש בשבילו ושאקפוץ על שתי ההצעות: להתחתן ולעבור למדריד. הוא לא הבין כלל את תגובתי, כל כך כעסתי עליו על כך שקיבל אותי כמובנת מאליו ואפילו לא התייעץ אתי לגבי קבלת המשרה והמעבר למדינה חדשה. היה ברור לו שאני מצטרפת אליו ללא היסוס, מתפטרת מעבודתי ומבטלת את כל עיסוקי למענו."

זיק של תקווה נראה בעיניה כשלרגע נדלקו פנסי הרכבת, אך הוא מיד נעלם עם הפנסים שכבו שוב.

"הוא לא היה מסוגל להבין שיש לי חיים מלאים: עבודה, משפחה, חברים. לא הייתי מוכנה לוותר על כל מה שיש לי כאן. הצעתי לו לנסוע ולהתחיל בתפקיד ושאני אבוא מדי פעם לבקר. הסירוב שלו להצעתי היה טוטאלי והוא התנה בפני שאם אנחנו לא מתחתנים מיד ואני לא מצטרפת אליו האירוסים מבוטלים.

לאחר תקופה מסוימת שניתקנו מגע ולא היינו בקשר כלל, הגעגועים גברו עלינו והתחלנו לדבר בסקייפ, בווטסאפים, הוא הגיע לביקורים בארץ והמפגשים בינינו היו מלאי תשוקה ואהבה כמו פעם. ראיתי בכל פעם שנפגשנו כמה קשה לו המרחק ממני ועד כמה הוא בודד. הבנתי עד כמה אני מתגעגעת אליו כשאני לא איתו ושעלי להתפשר ולמצוא איזו דרך להיות אתו ולתמוך בו. עדיין היה קשה לי לוותר על כל עולמי כאן ולעבור למקום שאינני מכירה כשאופציות התעסוקה עבורי הן כל כך מצומצמות במדריד, מאחר שאיני דוברת את השפה הספרדית.

היום יום הולדתו, הוא תכנן להגיע לארץ ואני חשבתי להעניק לו את המתנה שהוא רצה יותר מכל, הסכמה לנישואין ואת החלטתי להצטרף אליו כדי לבנות את חיינו המשותפים. אתמול נודע לי שהוא אושפז בבית החולים עם דלקת ריאות קשה. עשיתי שמיניות באוויר כדי למצוא כרטיס טיסה, במטרה להגיע אליו ביום הולדתו, להיות לצדו ולשמח אותו בהחלטה שלי. עכשיו נראה שבשל התקלה אני אפספס את הטיסה ואפספס גם את יום ההולדת שלו."

" אני בטוחה שיהיה בסדר," חיבקתי את כתפה הזרה. שומעת בקולה את הדמעות החונקות את גרונה.

לא סיימתי את דברי, ואורות הקרון דלקו, הרכבת התחילה לנוע והגבירה את מהירותה עד שנכנסה לתחנה.

כל הנוסעים בקרון שלנו התרוממו מהמושבים שלהם והתחילו לדחוף זה את זה לכיוון היציאה.

"את תספיקי," עודדתי אותה.

נעמדתי במעבר כדי שכולם ישמעו אותי וקראתי לאנשים, "פנו לה דרך מהר… היא חייבת להגיע לטיסה לחתן שלה."

האנשים שהופתעו מקריאתי פינו מיד את המעבר בקריאות "מזל טוב! מזל טוב!"

הצעירה רצה במהירות עם הטרולי שלה לכיוון הדלת, מפטירה בחיוך לעברי "תודה!" עד שנעלמה מעיני.

ברקע נשמע הקול במערכת הכריזה: "מצטערים על התקלה, תודה שנסעתם עם רכבת ישראל. שיהיה לכולכם ערב נעים."

• כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל