עזיזה

מתוך קובץ הסיפורים שלי "מסילות"

(סיפורים קצרים שכתבתי במסעותיי ברכבת ישראל, בקו מודיעין-עכו.)

עזיזה/ זהבה חן-טוריאל

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור." (א. ד. גורדון)

הגשם תפס אותי לא מוכנה והרטיב אותי כמעט לגמרי.

כשיצאתי בבוקר ממודיעין, השמים היו כחולים ללא ענן אחד באופק, השמש החמימה שלחה קרניים טובות ומאירות ודבר לא העיד על כך שמזג האוויר בצפון יהיה אחר. אפילו אפליקציית מזג האוויר לא חזתה את שינויי מזג האוויר הצפויים להתרחש בעכו לקראת הערב. מזל שלפחות לקחתי עמי מעיל כי בדרך כלל המיזוג ברכבת מקפיא את הנוסעים ללא כל קשר לעונות השנה.

רצתי במהירות שיא את מאת המטרים מהמונית לתחנת הרכבת, כדי לא לאחר. מזג האוויר הסוער גרם  לפקקים בעיר וכבר לא האמנתי שאגיע בזמן לרכבת שתיקח אותי הבייתה. למזלי נכנסתי לקרון השמור, שנייה לפני שהרכבת התחילה לנוע. קיצרת נשימה ורועדת מקור התיישבתי לצד אישה מבוגרת שצבע עורה היה בצבע קרמל ושערה השחור, המסולסל והארוך בצבץ מתחת למטפחת צבעונית שהייתה קשורה מתחת לסנטרה.

"קחי יא בינתי…קחי קצת מגבוני נייר ותייבשי את עצמך." הציעה לי במבטא תימני מתגלגל.

" תודה! באמת תודה!" השבתי לה מתנשפת במקצת, מנגבת את שערי הרטוב שהמים זלגו ממנו על פני.

"שערי שמים נפתחו פתאום… הקדוש ברוך הוא, כאילו ואת כל גשמי הברכה שפך עליך…" צחקה בקול.

הצחוק שלה הדביק אותי. עד שפגשתי אותה, חשבתי שזה היום הכי מקולל שיכול להיות.

"תורידי את המעיל!" פקדה עלי.

שמעתי בקולה ופשטתי את המעיל. והיא תלתה אותו מעל השולחן הקטן לייבוש.

האישה התכופפה לעבר שקית בד שהייתה ספונה בין רגליה והוציאה ספל אלומיניום. בתיק הענק שהניחה מולה, ראיתי סיר לחץ מבצבץ.

" זה בשביל הילד שלי," הצביעה על הסיר. "כפרה עליו, הוא אוהב את האוכל של אימא. מרק רגל כזה אף אימא תימנייה לא יודעת להכין", התהדרה בבישוליה.

" לאן את לוקחת את זה?" שאלתי בתמימות. מתקשה להאמין שהיא סוחבת סיר מרק כזה לילד שלה ברכבת. תהיתי איך המאבטחים נתנו לה להכניס את הסיר שופע הנוזלים לרכבת.

" זה בסדר," חייכה, מנחשת את שאלתי. " כולם מכירים את עזיזה ויודעים שכל יום שלישי היא מביאה אוכל לילד הסטודנט שלה שגר במעונות, שיהיה לו כוח להתרכז וללמוד."

עזיזה רכנה מעל הסיר ומילאה את הספל במרק חם. היא הגישה לי את הספל ודחקה בי, "תשתי ….תשתי נשמה…ככה לא תצטנני מהגשם."

היא רכנה שוב מעל התיק הגדול והוציאה סיר אלומיניום עגול מכוסה. הסירה את המכסה ובצעה , מתוך מה שנראה לי כעוגת שושנים, חתיכת מאפה והגישה לי.

"מה זה?" שאלתי.

" קובנה", השיבה. זה לחם תימני טעים מאוד. תטבלי במרק וככה תשמרי על חום הגוף שלך", אמרה בטון אימהי.

לא ידעתי כיצד להודות לעזיזה. היא הייתה מלאכית שנקרתה בדרכי. אישה טובה באמצע הדרך. היה לי כל כך קר ורק המרק המהביל הצליח לחמם אותי ולהסדיר נשימתי.

היינו שתינו לבד בקרון הריק. בדרך כלל נסיעה של שעתיים ברכבת היא הזדמנות מצוינת לניצול זמן עבודה לכתוב, לענות למיילים או לקרא ספר שעדיין לא קראתי. הפעם המצב היה שונה, הייתי מרותקת לדמותה התוססת של עזיזה שהקרינה חום אנושי בלתי רגיל. השיחה ביננו התנהלה בשטף. היא התעניינה בי ושאלה אותי עלי ועל משפחתי ואני נעניתי לשאלותיה בפתיחות כאילו והכרתי אותה מאז ומתמיד. עזיזה ספרה לי שהיא ובעלה גרים במושב ליד עכו. שהיא עדיין עובדת בחקלאות, "יותר זול מלהביא תאילנדים…" גיחכה לעצמה והוסיפה, "בסופי שבוע הילדים והנכדים מגיעים וקצת עוזרים."

עזיזה ספרה לי שכל שבעת ילדיה עזבו את הבית, "כולם אקדמאים, נשואים ובנות ובני הזוג שלהם גם משכילים מאוד וכולם עובדים במקצועות מכובדים ויש לנו נכדים ונכדות מקסימים ומחונכים," עיניה הבריקו והיא הכריזה בגאווה גדולה, "והצעיר מבין כל ילדיי מסיים השנה לימודי רפואה ובהצטיינות."

"יא איבני, נשמת חיי! הוא גאוות המשפחה. עוד מעט יהיה דוקטור אורטופד. בחור חכם מאוד וילד ממש פרח, כבוד אם ואב בראש מעייניו!" הפליגה בשבחו של בנה הצעיר.

"אני כבר רוצה שיתחתן   ושיהיו לי נכדים. הגיע כבר הזמן שאהיה סבתא גם ממנו", צחקה צחוק מתגלגל ומיד השתנתה הבעת פניה ונראה שהיא כועסת, "יש רק בעיה אחת, זאת החברה שלו "הפרימדונה". לא אוהבת אותנו! " שיתפה עזיזה בכעס.

" אבל את הבן שלך היא כנראה אוהבת", חייכתי בעדינות, כדי שלא להעליבה.

" איזה אוהבת….שום אוהבת…את הכסף שלנו היא אוהבת…..את התואר דוקטורה שהוא עוד מעט מקבל היא אוהבת…" ביטלה בתנועת יד.

עזיזה חשבה לרגע, "יש פתגם בתימנית שאומר 'האדם ללא דעת כעייר שלא אולף'. איך שראיתי אותה, אמרתי לבעלי שהיא בחורה שטחית וממנה לא יצא כלום. חוץ מיופי חיצוני אין בה שום דבר. אין לה דרך ארץ! היא חצופה ולא יודעת לכבד מבוגרים. בגללה הבן שלנו ממעט להגיע למושב. היא כל הזמן אומרת לו שזה מקום פרימיטיבי ושאין מה לעשות שם. היא מעדיפה בסופי שבוע להישאר ולבלות בתל אביב והוא נגרר אחריה. אני לא סובלת אותה כי היא מרוכזת בעצמה וכל היום מתעסקת בלקה של הציפורניים שלה ובבגדים שהיא קונה בכיכר המדינה. היא לא למדה באוניברסיטה וגם  לא עובדת. כל היום רק אינסטגרם ואינסטגרם.  חושבת שהיא מלכת יופי!  היא סתם מנצלת את הבן שלי, מחמל נפשי. לבן שלי מגיע משהו יותר טוב! אמא יודעת מה טוב לבן שלה", אמרה נחרצת.

הנהנתי בראשי, "נכון, אמא יודעת מה הכי טוב לבן שלה, אבל את צריכה להיות סובלנית. שלא תרחיקי אותו ממך. שלא יצטרך לבחור בינך לבינה. תשתמשי בחוכמה שלך."

עזיזה הקשיבה לי בשקט, "תודה בינתי. את צודקת. אני צריכה לנהוג בחוכמה. הבן שלי יותר חשוב לי ממנה. הוא יבין בהמשך שהיא לא בשבילו."

מערכת הכריזה הודיעה שהרכבת נכנסת לרמת אביב. עזרתי לעזיזה להרים את התיק הכבד, עם תכולתו הנוזלית, שלא ישפך וליוויתי אותה עד לפתח הקרון. עזיזה פנתה אלי וחיבקה אותי בחום," תשמרי על עצמך יקירה, את אישה טובה! שה' יברך אותך!"

המאבטח שהכיר אותה, לקח בזהירות את תיקה, אחז בידה בחיוך ועזר לה לרדת במדרגות. הספקתי להבחין מבעד לחלון בדמות גבוהה של איש צעיר שרץ בזרועות פתוחות לכיוון עזיזה, כרך את זרועותיו סביבה ונישק אותה. הצעיר נטל בידיו את תיקה  וצרורותיה כאשר הוא רוכן לצדה מקשיב קשב רב לדברים שלחשה על אוזנו. הרכבת התחילה לנוע הלאה ולאט לאט התרחקו שתי הדמויות עד שנעלמו לגמרי מעיניי.