אנוסים ממזרח וממערב

מתוך קובץ הסיפורים שלי "מסילות"

(סיפורים שכתבתי במסעותיי ברכבת ישראל, בקו מודיעין-עכו.)

אנוסים ממזרח וממערב

סיפור מאת: זהבה חן טוריאל

"אסור לנו להניח להשקפות הצרות של אנשים אחרים להגדיר מי אנחנו."

(סטיבן הוקינג)

סלבטנה נהגה לנסוע לעכו כל יום שישי.

תמיד הגיעה לתחנת הרכבת של מודיעין, הרבה לפני שזרחה השמש, כדי לתפוס את הרכבת הראשונה שתביא אותה בזמן למפגש המוזיקלי בקונסרבטוריון של עכו. בשעה שמונה בדיוק התכנסה באולם הקונסרבטוריון חבורת הנגנים הוותיקה שאיתה נהגה לנגן בצעירותה בתזמורת האקדמיה של סנט פטרסבורג שברוסיה.

במהלך הבילוי המשותף שנמשך יותר משעתיים, סלבטנה וחבריה ניגנו בצוותא יצירות מורכבות בהרמוניה מושלמת כשכל אחד מבצע את תפקידו בכישרון רב. בהפסקה הרגישו משוחררים יותר, פטפטו ביניהם, העלו זיכרונות מסנט פטרסבורג ושרו שירים רוסיים ישנים תוך לגימת מספר כוסיות וודקה וטעימת מאפה הוטרושקה שהייתה מכינה סלבטנה במיוחד לכבוד האירוע.

בסיומו של המפגש, קיבלה דרך קבע  צרור דפי תווים, כל פעם ממוזיקאי או מוזיקאית שהלחינו במהלך השבוע נעימה חדשה, כדי שתחווה דעתה עליה לקראת השבוע הבא. הנגנים העריכו וכיבדו מאוד את הידע  והכישרון שלה. סלבטנה הייתה פסנתרנית בעלת שם עולמי וניגנה במשך שנים בהרכבים מוזיקליים נחשבים ובקונצרטים יוקרתיים בכל העולם עד שפרשה לגמלאות.

יום שישי עבור סלבטנה הוא יום של זיכרונות. הנסיעה הארוכה ברכבת מציפה אותה במחשבות על החיים שהיו שם ועל החיים כאן. שם הציקו לה ורדפו אותה בשל יהדותה וכאן הציקו לה, לפחות בהתחלה, בשל מוצאה הרוסי. ההחלטה שקבלה לפני מספר שנים לעזוב את עכו ואת כל חבריה ולעבור למודיעין הייתה החלטה לא פשוטה והתבצעה רק כדי שתוכל להיות קרובה לבתה היחידה ונכדיה שהיו כל עולמה. נקודת האור החברתית שהייתה לה במודיעין היה מואיז השכן הפורטוגלי הערירי שהתגורר לידה. היא אימנה אותו בנגינה בפסנתר והוא לימד אותה לפטפט בפורטוגלית.

סלבטנה שולטת במספר שפות על בוריין. יש הטוענים שלאדם שיש כישרון לקרא תווים, קל ללמוד מתמטיקה ושפות. אך סלבטנה לא הצליחה לקלוט את השפה העברית. היא לא הצליחה להזדהות עם המנטליות, החוצפה והחספוס של הישראלים. היה לה נוח יותר לחיות בסביבה הבטוחה שלה עם העולים הוותיקים מרוסיה. הם הבינו אותה, את שפתה, את תפיסת עולמה ואת המוזיקה שלה. עם שכנה הקשיש היא מנהלת בשטף שיחות בפורטוגלית על נושאים שהם ברומו של עולם. מואיז מעורב מאוד בכל מה שקורה במודיעין ויש לו בעיר חברים רבים דוברי ספרדית ופורטוגלית שהגיעו ממרכז ודרום אמריקה. במשך שנות ידידותם, מואיז הצליח לשנות במעט את אורח מחשבתה ועודד אותה להיפתח לחברה הישראלית. לאחרונה, התחילו ללכת ביחד לקונצרטים בהיכל התרבות, שם הוא דואג להכיר לה את חבריו.

סלבטנה חזרה ברכבת מעכו למודיעין כשהיא עייפה מאוד. המפגש עם חבריה שאב ריגשית את כל כוחותיה והיא קיוותה לישון מעט בזמן הנסיעה. ציפייה זו נמוגה עד מהרה מאחר שהקרונות היו צפופים מאוד בחיילים והמוני אדם קולניים שרצו להגיע הביתה לפני כניסת השבת והאוויר היה דחוס ומחניק. דקות ספורות לפני שהגיעה הרכבת לתחנת סבידור- מרכז בתל אביב, הודיעו במערכת הכריזה על תקלה ושכל הנוסעים מתבקשים לרדת בתחנת הרכבת הקרובה ולהמתין לרכבת מאוחרת יותר שתגיע לאסוף את הנוסעים למודיעין.

הטרוניות הרבות שנשמעו מסביב גרמו לסלבטנה כאב ראש טורדני והיא החליטה לצאת ללובי תחנת הרכבת לקנות לעצמה שתיה. ככל שהתקרבה לאולם המרכזי התגברו צלילי פסנתר שמשכו אותה לכיוון הנגינה כמעשה קסם. סלבטנה הרגישה שהיא בתוך חלום וכלל לא הרגישה את כובד משקלו של התיק שנשאה. בתוך ים האנשים שמילאו את הלובי הבחינה בפסנתר כנף שחור שלפניו ישב על כיסא בחור צעיר ונאה שפניו עטורות שפמפם וזקנקן קטנטנים, שהזכירו לה את דמותו של דון קישוט באופרה בה ניגנה. הצעיר היה לבוש בחולצה לבנה כשעניבת פרפר מעטרת בהידור את צווארון חולצתו ואצבעותיו ריחפו על הקלידים ברגש רב מנגנים את היצירה האלמותית "נבוקו" או בשמה העברי "מקהלת העבדים."

היא פילסה את דרכה בין האנשים, התקרבה לפסנתרן וניצבה לצדו מהופנטת, מקשיבה למוסיקה שהרטיטה את מיתרי נפשה. "נבוקו" הייתה אחת היצירות האהובות עליה במיוחד.

הבחור סיים את נגינתו. האנשים שסביבו מחאו לו כפיים, הניחו על הפסנתר מספר מטבעות ואצו לדרכם. הלובי התרוקן והבחור התחיל לארוז את חפציו.

סלבטנה מחאה כפיים בהתלהבות, "בראבו! בראבו!"

"זה אחד הביצועים המרגשים ששמעתי," אמרה לבחור ברוסית משלבת בדבריה מילים אחדות בעברית.

הבחור הבין מטון הדיבור שלה שהיא מחמיאה לו והודה לה בפורטוגלית שוטפת, והתנצל שלא הבין דבר מדבריה.

סלבטנה חייכה, לימודי הפורטוגלית שלה הוכיחו את עצמם. הייתה לה תחושה שהיא גילתה כישרון יוצא דופן. להפתעתו, התחילה לדבר אתו בשפתו בשטף וסיפרה לו שהיא מורה לפסנתר והיא מאמנת פסנתרנים יידועי שם בקונצרטים ובאופרות בישראל ובעולם .

סבסטיאן התרגש מדבריה והאמין בליבו שהמפגש עם סלבטנה הוא אות משמיים. הוא הציג את עצמו וסיפר לה שהגיע מברזיל.

לשאלתה מה הוא עושה בארץ, השיב לה שהגיע לעבוד בבניין.

"מדוע בבניין?" שאלה, "הרי ברור שיש לך כישרון נדיר במוסיקה."

"כן…" הסכים במבוכת מה והוסיף, "בברזיל הייתי פסנתרן. אבל החלטתי לעלות לישראל."

"למה דווקא ישראל?" הקשיתה סלבטנה.

"אני כנראה יהודי…" חייך והצביע על שרשרת מגן דוד שהוסתרה מתחת לחולצתו.

"מה זאת אומרת כנראה יהודי?" שאלה בקול כעוס במקצת. המשפט הזכיר לה נשכחות, את ימי העלייה הראשונים שלה מלפני שלושים שנים, בהם הרבנות הגדירה אותה כ"ספק יהודייה" ודרשה ממנה להוכיח את יהדותה כדי שתעמוד בקריטריונים של קבלת אזרחות מתוקף "חוק השבות".

סבסטיאן הרגיש שהוא יכול לתת אמון באישה הזרה שהעריכה את נגינתו וסיפר לה את סיפורו:

"כשעבדתי כפסנתרן במועדון ג'אז ידוע בריו דה ז'נרו , פגשתי מוצי'לירוס צעירים מישראל, הם מאוד אהבו את הנגינה שלי ועשו שמח. הם הצטרפו לנגינה שלי עם גיטרות וכלי הקשה וגם קמו לרקוד. האווירה הייתה נהדרת, ישבנו ביחד עד השעות המאוחרות של אותו הלילה והם סיפרו לי שהם השתחררו מהצבא ויצאו ביחד לטיול של כמה חודשים בדרום אמריקה. החברות שביניהם מצאה חן בעיני. הם היו מוכנים לתת את הלב והנשמה האחד בשביל השני. הזמנתי אותם לבית אמי לארוחת ערב של תחילת סוף השבוע שחל למחרת. הם היו בטוחים שאני נוצרי, כי ענדתי שרשרת עם צלב גדול . הם שמחו מאוד להזמנה וציינו בפני שמעולם לא התארחו אצל משפחה נוצרית ושזה יהיה כבוד גדול בשבילם להגיע.

למחרת בערב הם הגיעו נקיים ומסורקים, לבושים חולצות לבנות והתיישבו בסלון שקטים ומנומסים. אימא בקשה מהם שישירו לה שירים בשפה הישראלית שלא הכירה וכל החברה התחילו לשיר שירי שבת. פתאום ראיתי שמעיני אימא יורדות דמעות וחשבתי שזה רק מהתרגשות.  ללא אומר היא פנתה לעבר השידה והדליקה כמנהגה בכל יום שישי את פתילות השעווה שהיו בשתי כוסיות, כשהיא מכסה את עיניה בכפות ידיה ותוך מעשה מלמלה את הברכה העתיקה שנהגה תמיד לומר. הבחורים הקשיבו בשקט מופתעים וענו אמן על המלמול המוכר. לאמי המופתעת שהכירה את המילה אמן אך לא את משמעותה, סיפרו שהדלקת נרות הוא מנהג יהודי עתיק והמילה אמן היא מילה בעברית.

אימי נבהלה לרגע, כאילו תפסו אותה בקלקלתה וסיפרה להם שהמנהג עבר במשפחתה מדור לדור אך נאסר עליהם לבצעו בנוכחות מישהו שאינו מבני המשפחה. היא ידעה שהכנסייה לא תראה מנהג זה בעין יפה. בעבר האינקוויזיציה כלאה וחקרה נוצרים שנהגו מנהגים דומים."

"אז אתם אנוסים," קבעו בהחלטיות הצעירים הישראלים.

"לא הכרנו את המילה אנוסים," אמר סבסטיאן והוסיף, "לבקשתנו, הצעירים סיפרו לנו בקצרה את ההיסטוריה של מגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל ועל המקומות אליהם הגיעו והתיישבו. הם הסבירו לנו מיהם האנוסים ותיארו לנו מנהגים שונים ביהדות. חלקם היו מוכרים לנו ונהגנו על פיהם, אך לא הבנו את משמעותם.

התחלתי להבין מדוע במשפחה שלנו מתחתנים רק עם בני דודים ובמעמד החתונה שוברים כוס. תמיד הרגשתי שאני לא שייך לדת הנוצרית. ענדתי שרשרת עם צלב גדול כדי שבסביבה שלי יחשבו שאני אחד משלהם, כדי שלא יציקו לי. ברגע שהבנתי שיש לי שורשים יהודים, החלטתי שאני מגיע עם הבחורים לישראל. להבין יותר טוב את הזהות שלי," הצהיר בגאווה.

סלבטנה הצטמררה מסיפורו החושפני של סבסטיאן, היא נזכרה במשפחתה שהסתירה את זהותה היהודית מחשש שהשלטון הקומוניסטי ברוסיה יחשוד בהם כפעילים ציונים וישלחו אותם כעונש לסיביר, "גם ברוסיה חיינו כאנוסים, את מנהגי היהדות שלנו הסתרנו משכנינו ורק המוסיקה הייתה בשבילנו נחמה. מצד אחד ניגנו בשקט את המנגינות שעברו במשפחתי מדור לדור ומצד שני ניגנו את הנעימות הרוסיות בעוצמה כל כך גדולה שכולם בסביבתנו שמעו. זו הייתה הדרך שלנו להשתלב בחברה הרוסית ולא לאבד את זהותנו," ספרה לסבסטיאן.

סבסטיאן הביט בסבלטנה בפליאה. זו הפעם הראשונה ששמע על יהדות רוסיה ועל חייהם בצל הסכנה. על המשטר הקומוניסטי ברוסיה למד בשיעורי ההיסטוריה אך הנושא לא ממש עניין אותו בנעוריו.

"איפה אתה מתאכסן?" שאלה סלבטנה.

הצעיר משך את כתפיו והשיב שמאחר ופרויקט הבניה הסתיים הוא מחפש חדר ועבודה, "עד עכשיו התארחתי אצל החברים שלי אך כולם מתחילים ללמוד באוניברסיטה ושכרו דירות במעונות כך שאני צריך עכשיו לדאוג לעצמי," השיב.

"יש לי המלצות רבות," הוציא מתיקו תיק מסמכים כמנסה לשכנע את סלבטנה ביושרו ובכישוריו.

העיניים הטובות שלו ומבטו האבוד שבו את ליבה.

"תהיה מוכן לארח לחברה לקשיש פורטוגלי שיצא מבית החולים זה עתה? יהיה לך חדר משלך ושכר הוגן עד שתבין מה אתה רוצה מעצמך," שאלה לפתע.

עיניו של הצעיר הבריקו, הוא לא פסל את ההצעה אך הביע את ספקותיו בכנות רבה, "מי הקשיש? אין לי ניסיון בטיפול באנשים חולים. זו אחריות גדולה."

"מדובר בשכן שלי, אדם מאוד נחמד שהתאלמן לפני שנים רבות ואין לו משפחה או ילדים. בסך הכול הוא שבר רגל. הוא צריך שמישהו יגור אצלו ויארח לו לחברה עד שיחלים. וחוץ מזה יש לכם הרבה מן המשותף… הוא ממשפחת אנוסים שחיו בבלמונטה בפורטוגל שהיו בטוחים שהם היהודים האחרונים בעולם."

"בוא", אמרה בנחישות, "הרכבת האחרונה לפני כניסת השבת יוצאת עכשיו למודיעין. נעלה על הרכבת ואני אטלפן לשכן שלי ואעדכן אותו בחדשות הטובות. אני חושבת שיהיה לכם מאוד מעניין ביחד. אתה תעזור לו ואני אדאג שתהיה לך עבודה בנגינה על פסנתר במקום מכובד. וחוץ מזה, זאת תהיה ההזדמנות שלי להשגיח על שניכם," צחקה בקול רם בשביעות רצון מופגנת.

השניים עלו במהירות על הרכבת וסלבטנה התקשרה לשכנה הפורטוגלי שבזכותו יכלה לתקשר עם סבסטיאן ולגלות את הכישרון יוצא הדופן שנקרה לפניה. השכן שמח מאוד שסוף סוף נמצא אדם מתאים לארח לו לחברה וביקש לשוחח עם הצעיר. הם שוחחו בטלפון הנייד בפורטוגלית במהירות רבה כל כך עד שסלבטנה לא הצליחה לעקוב אחריהם. השיחה ביניהם נמשכה כל זמן הנסיעה עד שהגיעו ליעדם.

הערה:

על פי האקדמיה ללשון-

יליד פורטוגל או מושבותיה בעבר- נקרא פורטוגלי, השפה: פורטוגלית.

מקור המילה פורטוגזי/ פורטוגזית הוא מתעתיק לטיני. על פי מתקני לשון מקובל לומר פורטוגלי/פורטוגלית.

  • כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל

4 תגובות בנושא “אנוסים ממזרח וממערב

  1. קרידה, הסיפור שהבאת לנו מצטרף לעשרות אולי מאות של אנשים שמגלים שהם יהודים אנוסים. מדהים ותמיד מרגש. תודה שאת מעלה ומתעדת.

    Liked by 1 person

  2. סיפור מרגש ומקסים . מחזק. את תפיסתי שאין מקרי בעולם. יד מכוונת אותנו למפגשים בעלי עוצמה. צריך לעצור ולהקשיב וזאת הבחירה האישית של כל אחד מאיתנו 🙌🌺🌸💥👏👏

    Liked by 1 person

להגיב על אלי דנון לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s