הלאדינו שלי

לאדינו זו שפה של יהיה בסדר ויהיה טוב, "סאנו קי מי איסטאס"- שתהיו לי בריאים, שה' יהיה אתך, בלי עין הרע, קרידה- יקרה שלי, מי אלמה- נשמה שלי, אליגרייה- שמחה, ביסוס- נשיקות, צ'יקיטיקו וצ'יקיטיקה-קטנטן וקטנטונת, מנסיביקו ומנסביקה- בחור ובחורה . הכל בסיומות מקטינות ומפנקות של קו או קה.

הלאדינו היא תרבות אוכל: בורקיטאס , בויוס, אביקאס, פסטיליקוס, פישקאדיקו, בירינג'ינה…ואוי ואבוי לאישה ספרדייה שלא יודעת להכין לפחות 30 סוגים של בירינג'ינה ( חציל).

לאדינו עבורי הם הזיכרונות מסבתא וסבא בגבעת עליה  ביפו, בדירה של חדר וחצי, שבלילה מוציאים מיטות סוכנות מקופלות וישנים כולם ביחד כשסבתא מביאה לכל אחד מהנכדים קובית חמאה קטנה טבולה בדבש כדי שנתחזק לפני השינה ( ליצ'ה אי מייל) ושרה לנו בקולה המתנגן: דורמה דורמה מי צ'יקיטיקה סין אנסייה אי סין דולור ( נומי נומי ילדתי ללא דאגות וללא כאב).

לאדינו היא שפה של סובלנות ומתינות, זו השפה של סבא שהיה  מתעורר השכם בשבת בבוקר עוד לפני שהפשאריקוס (הציפורים) התעוררו,  והולך לבית הכנסת ביפו כשמתחת לזרועו תיק הטלית עם הסידור. ואחרי התפילה היה נכנס הביתה כשבידו שקית נייר חומה גדולה ובתוכה בוריקאס טורקיים גדולים חמים ופריכים שקנה מהערבי מעבר לפינה. וסבתא הייתה מגישה אותם לארוחת בוקר עם חמינאדוס וסוטלאץ קר שהכינה יום קודם.

לאדינו  זו השפה הספאניולית שאמי ואבי היו מדברים ביניהם כדי שאנו הילדים לא נבין. אבל זה לא עזר להם כי אני הבנתי הכל ולפעמים עשיתי את עצמי כאילו לא.

אלו הם הקאנטיקאס ששרו לי הסבתות שלי ואמי,  לפני השינה וכשהייתי קצת עצובה. הן שרו ביחד בעיקר כשבישלו את המאכלים הספאניולים המיוחדים או במפגשים משפחתיים בשבתות, בחגים ומועדים. החיים שלהם בישראל לא היו קלים אבל תמיד הן שידרו אופטימיות ואהבה.

הלאדינו היא שפה מצחיקה, שפה המתובלת בניבים ופתגמים עם מוסר השכל עם קורטוב של חיוך. לאדינו היא שפה סוערת  ומלאת תשוקה. ויעידו על כך כל שירי האהבה, הקאנטיקאס והרומנסות שנכתבו.

לאדינו היא שפה של שמש, של ים, של חום, של חיבוקים ונשיקות על שתי הלחיים, כולם היו מתחבקים כל הזמן. שפה של ילדות וזיכרונות, של משפחה וקהילה, שפה של ביחד.

לאדינו היא שפת דיבור שאותיותיה מתגלגלות על הלשון במעין צליל מוסיקאלי ובקול מתנגן.

לאדינו היא שפה של תשוקה לאוכל המגיע כולו מן הטבע שנעשה בידיים של אהבה- צ'ופאר לוס דידוס ( ללקק את האצבעות). 

לאדינו היא תרבות, היא היסטוריה, היא מורשת, היא ציונות במיטבה.

לאדינו מדוברת היום בקהילות שונות בעולם אבל היא שפה שהולכת ודועכת, שפה שהופכת להיות נחלתם של מעטים החוקרים אותה כשפה יהודית עתיקה, או שמתענגים על זיכרונותיה. בכל העולם ישנם כיום כשלוש מאות אלף דוברי לאדינו בלבד.

____________________________________________

תרבות הלאדינו מכילה בתוכה קולינריה שעברה מדור לדור מגירוש ספרד לפני יותר מחמש מאות שנים. היא ספגה את ההשפעות המקומיות בקהילות אגן הים התיכון בהן חיו: בטורקיה, יוון, מקדוניה ועוד. תרבות האוכל נשזרה במנהגי אירוח וברכות כמו המאספאן (מרציפן) שנהגו להביאו כתשורה למארחים, מעשה ידיה של המתארחת, לכבוד אירועים מיוחדים. מצרפת שיר שכתבתי על המאסאפאן מרודוס המתמצת את סיפורן ההיסטורי והתרבותי של קהילות הלאדינו.

הַמָאסָאפָּאן מֵרוֹדוֹס/ זהבה חן-טוריאל   

עַל מַפִּית הַתַּחֲרָה הַלְּבָנָה

שֶׁרִקְמָה בַּלֵּילוֹת סָבָתִי

וְהֵנִיחָה עַל מַגַּשׁ

מִכֶּסֶף רָקוּעַ כְּתַכְשִׁיט,

אוֹתוֹ הֶעֱנִיקָה לִי כִּנְדוּנְיָה

כְּמִנְהַג הַדּוֹרוֹת,

רָשְׁמָה בְּלָדִינוֹ

בִּכְתַב יָדָהּ הַמְּסֻלְסָל

מַתְכּוֹן עַתִּיק יוֹמִין.

 

עַל הַטַּס הֵנִיחָה 

חִתּוּכֵי מַלְבְּנִים

מִבָּצֵק שֶׁכֻּלּוֹ

שְׁקֵדִים מֻלְבָּנִים

מְעוּכִים וּטְחוּנִים

לִבְרִיאוּת וְשִׂמְחָה

בְּאֵרוּעֵי מִשְׁפָּחָה.

 

אַבְקַת סֻכָּר

הוֹסִיפָה וְלָשָׁה

מַטְמִיעָה בִּרְכָתָהּ

לְחַיִּים מְתוּקִים

שֶׁל אֹשֶׁר וְשֶׁפַע

גַּם בָּעֵת יֵהוֹם הַסַּעַר

בִּמְצוּלוֹת הַכְּאֵב

וּתְהוֹמוֹת הָעֶצֶב.

 

תַּמְצִית מֵי וְרָדִים

שֶׁל נִיחוֹחַ יַלְדוֹת

מְשִׂיחִים אֲדֻמִּים

נִמְזְגוּ בְּעִדּוּן

טִפְטוּפִים שֶׁל כְּמִיהַת

יְהוּדָה הַלֵּוִי וּשְׁבוּעַת הֶחָתָן

גַּעְגּוּעַ נִכְסַף לִירוּשָׁלַיִם

אֲשֶׁר הָיְתָה בִּסְפָרַד

בִּתְפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל

לִפְנֵי הַגֵּרוּשׁ, לִפְנֵי הַחֻרְבָּן.

זִכָּרוֹן טַעַם גַּן עֵדֶן

שֶׁל אִי הַשּׁוֹשַׁנִּים

שֶׁל הַמָאסָאפָּן מֵרוֹדוֹס

כָּאן בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים.

_____________________________________________________________________________

תמונת המאסאפאן של שריקה סופרין-

תודה מיוחדת לשריקה על ההדרכה בהכנת המסאפאן.

• כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל