לפיד האור של ארטמיס

"כדאי לך לפגוש את ארטמיס," הציעה חברתי חנה קסורלה-אייזיק , "היא אישה מיוחדת עם סיפור חיים מדהים," הוסיפה.

פגשתי את שתיהן צועדות במסדרון הדיור המוגן בכפר-סבא, חנה צעדה לצד אישה מאירת פנים שצעדיה היו נמרצים ומראה צעיר ומטופח.

"את נראית נהדר," החמאתי לה לאחר שהתחבקנו בחום.

"אני בת 92 שנים," הכריזה בצחוק כשקולה מלא גאווה.

הבטתי על חנה בפליאה וחנה הנהנה שהכול נכון. שזהו גילה האמיתי של המארחת שלנו.

"שמי ארטמיס מירון בת למשפחת בטש מיואנינה," הציגה את עצמה בפני כשהיא מחבקת אותי שנית, "ברוכה הבאה, ועכשיו בואו נעלה לדירתי."

ארטמיס היא אלת הירח במיתולוגיה היוונית, הסבירה לי חנה כשהבחינה במבטי המשתאה. זהו שם יווני.

עלינו לדירתה המרווחת והמטופחת של ארטמיס. לאחר שדאגה שנשתה ונטעם מהכיבוד שהכינה לנו החלה לספר את סיפורה.

IMG-20191127-WA0005

יואנינה הרומניוטית:

"את יודעת שאני מצאצאי הרומניוטים?" שאלה אותי.

הנהנתי בראשי. ידעתי שביואנינה שבצפון מערב יוון, עיר הולדתה של ארטמיס חייתה קהילה רומניוטית גדולה. היהודים הגיעו  ליואנינה לאחר חורבן בית המקדש השני ולאחר שגורשו על ידי הרומאים ופוזרו ברחבי האימפריה הרומית. הם דברו בניב רומניוטי המכונה יווניטיקה והיה להם נוסח תפילה משלהם. עם גירוש ספרד הצטרפו לקהילה מעט דוברי לאדינו שנטמעו בקהילה הרומניוטית. ליהודי העיר היה נוסח מיוחד של קינות והספדים וכן נוסח כתובה מיוחד שהושפע מכתובה ארץ ישראלית קדומה. בקהילה היו בעיקר שומרי מסורת והיו בה שני בתי כנסת: ׳קהל קדוש ישן׳  ו׳קהל קדוש חדש׳ . כלכלת הקהילה נשענה בעיקר על בעלי עסקים קטנים ותושבי העיר היוונים והיהודים התפרסמו בייצור גבינה צהובה מעורבבת מחלב עיזים וחלב כבשים ומתובלת בפפריקה מקומית. בין השנים 1924-1902 הגרו כאלפיים יהודים רומניוטים מיואנינה בעיקר לארצות הברית, בשל מהומות פוליטיות בבלקנים, אי-יציבות כלכלית ותקנות מיסוי מחמירות.

ארטמיס תיארה את הייחודיות של הקהילה היהודית בה גדלה. השפה העברית של ארטמיס מרשימה בתקינותה השפתית והמדויקת. קולה חזק וברור ולרגע נדמה שמרצה מדופלמת לשפה וספרות עברית משוחחת עמנו. ארטמיס ניסתה להיזכר במנהגים המיוחדים של הקהילה הרומניוטית ביואנינה לפני המלחמה. אך שנים כה רבות חלפו והטראומות של המלחמה עדיין מהדהדות ברקע, כך שלקח לה זמן מה להיזכר:

"הלבוש שלנו היה שונה ממזרח אירופה. לא נבדלנו בלבוש שלנו מהמקומיים. רק בבית הכנסת הגברים היו חובשים כיפה. למדתי בבית ספר יהודי ממלכתי של אליאנס ושם לימדו אתנו לקרא בעברית מתוך ספר מבלי להבין את תוכנו. לא לימדו אותנו עברית אלא רק את האותיות. וקראנו קריאה טכנית גם את ההגדה של פסח מבלי להבין מילה ממה שקראנו. בהמשך למדתי בבית ספר תיכון יווני ממלכתי."

"השפה שדוברה בבית וברחוב הייתה יוונית. השמות היו יוונים וחלקם אפילו נשאבו מתוך המיתולוגיה היוונית. לפעמים ניתנו לרך הנולד שני שמות אחד ביוונית ואחד בעברית. יחד עם זאת המשכנו לנהוג במנהגים שהבאנו מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני. דוגמה:  כשמישהו היה עוזב את הבית היו שופכים מים בכניסה לברכת דרך צלחה. דוגמה אחרת: אם מישהו החלים ממחלה קשה היו מכינים כלי מזהב או מכסף ומביאים כתרומה לבית הכנסת. האוכל היה יווני לחלוטין. היה תנור בפינת רחוב שם היו מכינים את האוכל לשבת. בשבת בבוקר היו מביאים את האוכל החם. היינו מבשלים בתנור תבשילים שונים כמו עגבניות ופלפלים ממולאים עם אורז ובשר וכמובן עלי גפן ממולאים."

הלילה הנורא של ארטמיס:

ארטמיס סיפרה ברגש רב על משפחתה, שהופרדה באותו לילה נורא של שנת 1944:

IMG-20191127-WA0004

"התא המשפחתי שלי מנה ארבע  נפשות: אבי איוסיף-פפו בעל בית  מסחר לכלי בית שניהל יחד עם סבי גם בית מסחר לציוד בניין, אמי אפטיכיאה  ( מזל/ אושר ביוונית) הייתה עקרת בית, אנוכי ואחי הקטן סולומון- מקיס שהיה צעיר ממני בשש שנים. החיים לפני הכיבוש הגרמני היו חיים נורמאלים. כולם עבדו בשבת. הכול היה פתוח גם אנחנו למדנו בשבת ובחגים.  יואנינה הייתה בשליטה איטלקית והצבא האיטלקי נהג בסובלנות כפי היהודים. והנה בלי שהרגשנו, פרצה מלחמת העולם השנייה. בתחילה לא הרגשנו את המלחמה. לאחר שאיטליה נכנעה והצטרפה לבנות הברית, הגרמנים הפציצו ערים רבות ביוון וכבשו גם את יואנינה. היחס ליהודים השתנה לרעה באופן מידי והקהילה היהודית נדרשה על ידי הגרמנים לתת להם את דברי הערך שהיו למשפחות ובעיקר כסף ותכשיטים."

קולה של ארטמיס משתנה בשלב זה, ממספרת חייכנית ואופטימית הנזכרת בחום בתא המשפחתי שלה הפכה למספרת טכנית קרת מזג שעיניה חסרות הבעה ממוקדות בנקודה רחוקה אי שם בקיר שממולה, כמדקלמת במהירות את זיכרונותיה , כחוששת שרגשותיה יתעוררו.

"לילה אחד בחצות הלילה  דפקו על הדלת. אמא פתחה את הדלת והחיילים הגרמנים התפרצו לתוך הבית, חיפשו בכל מקום משהו מחשיד שיוכלו להאשים בו את דייריו.  הם הפכו את כל הבית ולקחו תכשיטים ודברי ערך כשכוונתם הייתה מלכתחילה לעצור את אבי. אבי, סבי ניסים יחד עם אהרון האורח שהשתכן בביתנו באותה עת לרגל עסקיו ביואנינה, הוסעו לבית הסוהר פבלו מלה בסלוניקי ולאחר שבועיים הוצאו להורג, דבר שנודע לי רק לאחר שהמלחמה הסתיימה.  אמא בדקה בכל מקום שיכלה במה מאשימים את האב ולאן לקחו אותו ולא הצליחה לגלות דבר. היא לא מצאה מידע כלשהו שיסביר לה מדוע לקחו אותו. היא ניסתה לשחד פקידים וחיילים כדי לקבל מידע אך ללא הואיל. גם כשהרב של יואנינה הציע ליהודים לעזוב את המקום לפני שהמצב יורע עוד יותר, היא התעקשה להישאר כדי לנסות לשחרר את אבי וסבי. אמא הייתה בטוחה שהם יחזרו הבייתה בקרוב. היא לא ידעה שבאותה עת הם כבר לא בין החיים."

רק שנים מאוחר יותר נודע לארטמיס שכאשר הגרמנים לקחו  את אביה וסבא לכלא, חיילים גרמניים מצאו ליד צפון יוון ליד פלורינה, גופת גרמני שנרצח ככל הנראה על ידי המחתרת היוונית, וכנקמה לקחו 15 יהודים מבית הסוהר והרגו אותם במקום כשביניהם היו אביה וסבא של ארטמיס.

המסע לפולין:

"לא ידענו מה קרה בסלוניקי או במקומות אחרים כי לא הייתה תקשורת. כשהרב של יואנינה התחנן בפנינו לברוח, לא היה לנו לאן." הוסיפה בעצב.

אלף יהודים מתוך הקהילה ברחו מיד עם הכיבוש הגרמני, כאלפיים נשארו.  ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה שבה הייתה תחנת רכבת.

"אמא נעלה במפתח את דלת הבית והכניסה את המפתח לארנק שלה מבלי לדעת בעצם שלבית הזה לעולם לא נחזור. העמיסו אותנו בצפיפות רבה על משאיות כשבחוץ ירד שלג כבד. בכל משאית היה חייל גרמני עם רובה שהשגיח שאיש לא ימלט. חשבנו באותו זמן שמעבירים אותנו למקום אחר באופן זמני ותיארנו לעצמנו שהגרוע ביותר שיכול להיות שנעבוד בבתי החרושת של הגרמנים שרצו לנצח במלחמה את הרוסים ואת בנות הברית".

ארטמיס שיחזרה את השבוע שלפני הנסיעה ברכבת, "הכניסו אותנו בלאריסה למבנה עם סורגים  בדוחק נוראי. הגרמנים צעקו, דחפו ופקדו עלינו בגרמנית במהירות. לא הבנו דבר ונלחצנו מאוד מהצעקות. הראש שלנו לא הצליח לתפוס מה קורה. לא יכולנו לצאת מהמבנה, לא היו תנאים, לא היה מקום לישון או לשבת. לא היה אוכל. במשך שבוע ימים הצלב האדום הביא פעם ביום צלחת מרק עם לחם למבוגרים ולילדים. אחרי שבוע הביאו אותנו לתחנת הרכבת שהייתה סמוכה למבנה והריצו אותנו במהירות תוך דחיפות ומכות לקרונות. החיילים מלאו קרון אחר קרון . בני אדם נדחסו  לתוכם כבהמות בצפיפות איומה בכל קרון. הצעירים עמדו במרכז הקרון והמבוגרים והחולים ישבו בשוליים. היו שני מיכלים בכל קרון: אחד למים מעופשים לשתייה והשני לעשיית צרכים.

התנאים היו מזעזעים. מדי פעם הרכבת עצרה ( לא בתוך הערים, חלילה, כדי שהתושבים לא יראו) והגרמנים היו פוקדים עלינו הצעירים להוציא את המיכל המצחין עם הצרכים, לרוקן, לרחוץ אותו ולהכניס חזרה כי דרך ארוכה לפנינו. באותה הזדמנות פקדו עלינו להוציא את גופות הנפטרים שלא עמדו בתנאים הקשים בתוך הרכבת. ברכבת היה קרון ריק שנועד לקלוט את הגופות. בלתי נתפס איך הם תכננו כל דבר מראש.

ארטמיס לבד בעולם:

הרגע הטראומטי הזה של הפרידה מאמה ואחיה חוזר שוב ושוב בעדותה, כמסרבת להאמין באכזריות האדם.

"אחרי עשרה ימים של מסע מפרך נפתחו דלתות הקרונות. פרוז'קטורים ענקים האירו וסינוורו אותנו. הגרמנים שוב נתנו פקודות בצרחות מהר בגרמנית כדי שהראש לא יקלוט מה קורה. ירדנו מהקרון ואמי קלטה מיד מה שגם אני קלטתי, כי פתאום היא חבקה אותי ואת אחי חזק. היא הבינה שיש סלקציה וניסתה לשמור עלינו מאוחדים כדי שלא יפרידו בינינו. האימהות והילדים נלקחו למקום אחר ואילו האחרים נשלפו מתוך ההמון והופרדו ממשפחותיהם למקום אחר.

שלג כבד ירד כשירדנו מהרכבת  ואמא עטפה אותי במעיל השחור שלה. פתאום גרמני ,נתן לי מכה חזקה על הגב, משך אותי בחוזקה ובכוח והוציא אותי מחיבוקה של אמי. לא הצלחתי להיפרד מאמי ומאחי שהוכנסו למכונית ונפנפו לי לשלום. הייתי בטוחה שאפגוש אותם בערב. לא העלתי בדעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם. כשאמא עטפה אותי במעיל שלה נראתי הרבה יותר גדולה מכפי גילי וזה כנראה מה שהציל אותי. אותו גרמני חשב שאני נערה בוגרת ובסלקציה ייעד אותי לשורות העובדים. רק מאוחר יותר הבנתי את זה. אני בכיתי ואמא בכתה ונופפנו זו לזו בידינו לשלום. האמנתי בליבי  שאנחנו הבנות הצעירות נלך ברגל ואילו האימהות והילדים ייסעו ברכב. הייתי בטוחה שנתראה בקרוב. במשך חודשים רבים חיכיתי לפגוש אותם. לא ידענו שהמשפחות שלנו  נשלחו לתאי הגזים כבר באותו יום. "

ילדה בת חמש עשרה במחנה אושוויץ- בירקנאוו:

"הובילו אותנו מהר מהר לבירקנאו. הליכה ברגל כשלושת רבעי שעה. הכריחו אותנו להיכנס למקלחת ולהתפשט ותלות את הבגדים. הכול במרמה. נכנסנו לחדר השני בו התנפלו עלינו וגילחו לנו את השיער. כל הפעולות נעשו בברוטליות ובאלימות ובקצב מהיר. מי שהתנגדה נהגו כלפיה באלימות מצד הנשים הגרמניות שהיו אחראיות במקום. בחדר השלישי קעקעו אותנו ואחר כך מקלחת. בחדר רביעי היו הבגדים שהכינו לנו מבעוד מועד- שמלות אחידות עם טלאי צהוב, מצוינים עליהם מספרים התואמים לאלה שקועקעו בזרועותינו. הם תכננו מראש כמה יכניסו וכמה בגדים יהיו. כל הציוד שלנו היה שמלה, מטפחת ראש, תחתונים, גרביים ונעליים עם סוליית עץ.

מרגע זה היינו מספר והיינו חייבים לזכור בעל פה את המספר. מרגע זה היינו חסרי שם. רק מספר בגרמנית. חלקו אותנו לקבוצות. שיבצו אותנו לבלוקים שהיו משויכים לסוג העבודה שאליו יועדנו. אני הייתי הצעירה ביותר. רק בת 15. כל שאר הבנות היו כעשר שנים יותר מבוגרות ממני. כל הבנות בבלוק דברו אידיש , רק אני וחברתי מיואנינה לא ידענו אידיש. הבנות היו בטוחות שאנחנו לא יהודיות. עם הזמן היהודים במחנות הבינו שיש יהודים שדוברים יוונית ויש יהודים שדוברים לאדינו. אבל בהתחלה הם התנכרו לנו. לאט לאט למדנו מספר מילים שימושיות באידיש בעיקר כדי שנבין מתי יש סכנה.

הסכנה הייתה קיימת בכל רגע נתון, "ישנתי עם הנעליים מתחת לראש שלי. ידעתי שאם יגנבו אותם יהיה זה גזר דין מוות עבורי . בכל בוקר עמדנו בשורה, בכל מזג אוויר בגשם או בשלג עד שסיימו לספור. אם מישהי הייתה חסרה בשל מחלה. היו רושמים את המספר והקאפו הייתה מתייצבת למחרת ומדווחת שהיא נשלחה לבית חולים. אבל למעשה שלחו אותה לתאי הגזים.

העבודה שלי הייתה עבודת פרך, אחת הקשות ביותר במחנה. אני עבדתי בסחיבת תפוחי אדמה שהיו בתוך ארגזי עץ מהבוקר עד הערב . היינו סוחבים את הארגזים הכבדים מתחנת הרכבת שמחוץ למחנה כשמלווים אותנו כלבים וחיילים נושאי נשק שדחפו והיכו  אותנו כל הזמן . לאכול קבלנו בערב רק צלחת מרק עם מעט קליפות תפוחי אדמה. בבוקר שתי פרוסות עם מרגרינה.

גשם, שלג. השמלה הייתה נרטבת והקרח היה מתקשה עליה. יבלות בידיים. נעלי העץ היו נדבקות בשלג ומקשות בהליכה. השמלה הייתה רטובה תמיד ואני רעדתי כל הזמן מקור. סחיבת הארגזים פצעה את ידיי. וידי חברותיי. אם הקצין היה מבחין שמישהי מניחה לרגע קט את ארגז תפוחי האדמה כדי לנוח, היה מכה אותה מכות רצח.

היו עבודות יותר קלות, עבודות מטבח, מיון בגדים, בתוך קורת גג. העבודה שמילאתי הייתה כל הזמן מתחת לכיפת השמיים בכל מזג אוויר- עבודת פרך.

בקובייה אחת בבלוק, שש בנות ישנו ביחד. ישנו צמודות ודבוקות כי היה קר מאוד. הקאפו היתה נותנת לנו משקה מר וחם אבל לא היה איכפת העיקר להתחמם. פחדנו להתקלח אפילו פעם בשבוע כי המצב הגופני שלנו היה מזעזע. ידענו שבשעת המקלחת יבחנו את גופנו ואם יבחינו בפצעים שלנו, ישלחו אותנו מיד לתאי הגזים. אז רבות מאתנו נמנעו להתקלח."

לשאלתי על המחשבות שחלפו בראשה במציאות הבלתי אנושית הזו ומה הכוח שהניע אותה לשרוד, ענתה: "פעמים רבות בקשתי למות. רציתי לרוץ אל הגדר ביודעי שירו בי וכך אסיים את חיי. הייתי כולי שבורה פיזית ומיואשת נפשית. התקווה שאבי עדיין חי החזיקה אותי בחיים"

צעדת המוות:

בינואר 1945 נשלחה  ארטמיס לצעדת המוות לגרמניה והגיעה למחנה רונסבריק, ומשם נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק ליד מלכוב.

"הנעליים היו מרופטות. הסוליה מעץ הייתה נדבקת לשלג והיה קשה ללכת." מתארת ארטמיס את צעדת המוות, "ועם זאת  נדרשנו ללכת  מהר בשלג הטובעני. בצדי הדרך ראינו את האנשים שמתו.. מדי פעם שמענו ירייה. הגרמנים ירו בכל מי שעיכב את השיירה."

ארטמיס הצליחה להגיע למזרח גרמניה ושובצה בעבודה במפעל נשק עד השחרור.

יחד עם אלדה חברתה מיואנינה , ששרדה אתה, הגיע בדרכים נפתלות למרכז הג'ויינט בבוקרשט ומשם בטיסה לאתונה. רק אז נודע לה על גורלם המר של כל בני משפחתה. ארטמיס התגוררה אצל דודה מצד אביה והמשיכה את לימודיה בתיכון כשבמקביל תכננה את עלייתה הבלתי לגאלית לארץ ישראל.

בספינת המעפילים חביבה רייק:

ב- 1946 עלתה ארטמיס באוניית המעפילים חביבה רייק ועם תפיסת האונייה נשלחה למחנה הפליטים בעתלית. ארטמיס מתארת מנקודת המבט שלה את התנאים בספינת המעפילים חביבה רייק: " הצפיפות הייתה מאוד גדולה. הרימו אותנו בידיים כדי להביא אותנו לאוניה שעגנה בסמוך לסלעים. היינו מוכנים לסבול הכול ולו רק להגיע לארץ ישראל. האוכל היה מצומצם מאוד: סרדינים ולחם. מזל שהיה קיץ. אם היה חורף הספינה לא הייתה מחזיקה מעמד בתנועת הגלים. נכנסנו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל שתחת השלטון הבריטי. הקיבוצניקים היו צריכים לקחת אותנו ולהחביא אותנו בישובים, אולם מטוס בריטי גילה את הספינה. מפקדי הספינה היו מוכנים לתרחיש זה והודיעו לבחורים על החוף להתפזר באופן מידי כדי שלא יתפסו ובמקביל זרקו את כל הציוד ואמצעי הקשר לים. כל המעפילים קיבלו הוראה לשתוק ולהתעלם מהבריטים ולהתנהג באופן כזה שיחשבו  שהם לא מבינים אנגלית. כל אחד המשיך את התפקיד שלו תוך התעלמות מוחלטת מהבריטים ומבלי לענות לשאלותיהם. בבוקר הגיעה משחתת בריטית. בינתיים קלקלו את המנוע כדי שלא תהיה אפשרות להחזיר אותנו לאירופה. כך שהבריטים החליטו לקשור את האונייה למשחתת וגררו אותה לנמל חיפה ומשם הסיעו אותנו לעתלית. למזלנו מפקדי המבצע של ההגנה הצליחו להתחמק מהבריטים.

לפיד האור, התקווה והזיכרון של ארטמיס:

עם קבלת הסרטיפיקט, ארטמיס נסעה לירושלים והתגוררה אצל דודה מצד אביה . למדה והוסמכה לשמש מורת דרך ביוונית ועברית ועבדה בעבודות מנהליות עד שפרשה לגימלאות. מאז התנדבה ביד ושם בתרגום מיוונית לעברית. שימשה כאשת עדות לתלמידים ובצבא. מילאה כאלפיים דפי עד לזכר בני קהילת יואנינה שנספו בשואה. יד ושם היה נקודת מפנה בשחרור רגשותיה. בגיל 60 התחילה סוף סוף לספר את הסיפור שהיה נעול בלבה מאז שהייתה בת חמש עשרה.

"לא סיפרתי דבר לילדים, השתדלנו להעניק להם חיים נורמאליים, הייתי מסתירה את המספר שעל היד עם חולצות ארוכות וכך פתרתי את כל נושא השאלות. גם בעלי נחשף לסיפורים הרבה יותר מאוחר." ספרה לנו בגילוי לב, "ביד ושם ישבתי בקבוצת תמיכה עם פסיכולוג וזו הייתה פעם ראשונה שהתחלתי לדבר על כל מה שעברתי. אפילו נשלחתי לחו"ל לספר את הסיפור שלי. לאחר ששחררתי את הזיכרונות שלי, הפכתי לאשת עדות והתפניתי לתעד את סיפוריהם של ניצולים אחרים. הרגשתי שזו השליחות שלי לספר את סיפורי וגם את סיפורם של אלה שלא שרדו  למען הדורות הבאים."

blur bokeh bright burnt
Photo by john paul tyrone fernandez on Pexels.com

ב- 2012  ארטמיס הדליקה יחד עם נכדתה משואה לזכר 6 מליון היהודים. ארטמיס באומץ ליבה שרדה את התופת. היא הגיעה לישראל בודדה, הקימה משפחה לתפארת שכולם בקרבתה ועוטפים אותה באהבה. אישה אצילית ועוצמתית , מעוררת השראה.

את ארטמיס תוכלו לפגוש בתערוכת צילומים ב- 25 בדצמבר 2019 בשעה 18:00, במרכז מורשת שאלוניקי ויוון בפתח תקווה. תערוכה שיזמה חנה קסורלה-אייזיק להנצחת מעפילי חביבה-רייק.

IMG-20191126-WA0010

כבוד גדול היה לי להכירך ולתעד את סיפורך ארטמיס יקרה. מאחלת לך חיים ארוכים בבריאות טובה ושתהיי תמיד מוקפת באהובייך.

IMG-20191127-WA0003

  • כל הזכויות שמורות- ראיון, כתיבה ועריכה, זהבה חן-טוריאל
  • צילום תמונות- חנה קסורלה-אייזיק

6 תגובות בנושא “לפיד האור של ארטמיס

  1. זהבה יקרה,
    סיפורה ארטמיס הוא תיעוד מצמרר ומרגש עד מאד, תבורכי על הבאת דבריה לידיעת הקוראים.
    יישר כח לארטמיס, בריאות טובה ואריכות ימים.

    אהבתי

  2. הי זהביקה,
    קראתי את הסיפור בשקיקה.
    איזו אישה. איזה סיפור חיים מרגש. אחת מהשורדים האחרונים שעדיין עימנו. מקווה שקיימת גם הנצחה שלה בסרטון.
    תודה לארטמיס ששיתפה אותך ואותנו בסיפורה המרגש,
    תודה לך,זהבה, על העלאת הסיפור שלה על הכתב, ושיתופו עמנו.
    ותודה גם לחנה אייזיק קסורלה, שעוסקת במלאכת ההנצחה ללא הרף.
    תבורכו.🌹

    אהבתי

  3. מרגש לקרא ולהכיר אישה כל כך מרשימה שהצליחה לבנות את חייה מן ההריסות. איחולים לגב' ארטמיס לבריאות טובה ולאריכות ימים בסביבה מוגנת ואוהבת. לך, זהבה יקרה – תודה על התיעוד והפרסום.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s