ראש השנה של רחליקה-1973

סיפור שכתבתי לראש השנה באווירת נוסטלגיה, חג שמח! שנה טובה ומתוקה!

 ראש השנה של רחליקה- 1973/ זהבה חן-טוריאל

החום היה בלתי נסבל.

"זוועת עולם! דווקא היום, החמסין הנוראי מכל ימות הקיץ החליט להגיע," מלמלה לעצמה בטרוניה של ייאוש.

רחליקה לא יכלה לסבול את תחושת המדים המיוזעים שדבקו לגופה. כבר שלוש שעות בדרכים ומאז שיצאה מהבסיס  המרוחק שבנגב הדרומי חשה שהיא בסיוט מתמשך. היא החליפה כבר שלושה אוטובוסים כדי להגיע בזמן לארוחת החג.

סוף סוף הגיע האוטובוס האחרון שאסף אותה מבאר שבע ליעדה לבית הוריה שבאשקלון. רחליקה לא חשבה פעמיים, היא ידעה שהיא חייבת לעלות על האוטובוס הזה ויהיה מה. היא ידעה שתנועת האוטובוסים בקו  זה תיפסק תוך שעה ולא הייתה מוכנה לקחת כל סיכון  שתתקע אי שם בעיר זרה.

הצפיפות באוטובוס הייתה בלתי נסבלת. רחליקה נדחקה בין  האנשים שעמדו לצדה כשריח הזיעה הדחוס חונק את נשמתה עד שמצאה מעט מקום ונעמדה ליד אישה מבוגרת שישבה על הספסל.

בדרך כלל כשרחליקה נוסעת באוטובוס היא רגילה לכך שאנשים מדברים בקול רם. רבים מהם מכירים זה את זה, משתפים בדברים את היושבים לצידם, חולקים חוויות, מרעישים כמו במפגש חברתי. אבל הפעם החום  הכריע. השקט שהשתרר ביטא את עייפות האנשים שקרסו כמעט מפאת החום הכבד. נהג האוטובוס ניסה להקל עליהם וביקש מהיושבים לפתוח חלונות כדי להזרים משב רוח חם אך נקי לאוויר הדחוס ולהפיג את הריחות שעלו מתוך האוטובוס. ברדיו נשמע שירו של  טוני אורלנדס Tie a Yellow Ribbon שהיה באותם ימים בראש מצעד הפזמונים של רשת ב'. רחליקה זמזמה לעצמה את השיר בהנאה.

לפתע שמעה קול הפונה אליה. היה זה קולה של האישה שישבה לצד העמוד בו אחזה.

"כל הכבוד לך קֵירִידָּה, את קֵיסִינָּה ! כל הכבוד לך!" ( כל הכבוד לך יקירה, את קצינה!)

המבטא של האישה הזכיר לה את קולה של סבתה, "את מדברת ספניולית?" שאלה את האישה בפליאה.

האישה חייכה, "כן, קֵירִידָּה מִיָיה (כן יקרה שלי). אני יודעת ספניולית", השיבה, "נולדתי בעיירה קטנה בשם מילאס בטורקיה, זו השפה שכולנו דיברנו בבית."

"איזה קטע!" צחקה רחליקה, "גם אמא שלי נולדה באותה עיירה".

"אז אנחנו בטוח קרובות משפחה", צחקה האישה.

"שם במילאס היו לכול המשפחות קשרי נישואין," הוסיפה בחיוך.

" לי קוראים רחליקה", הציגה את עצמה הקצינה שבמדים בפני האישה הזרה.

"ואני רוזה," השיבה לה האישה המבוגרת, "התאלמנתי לפני כמה חודשים ועכשיו אני נוסעת לבת דודה שלי באשקלון לחג."

"אל תגידי לי שאת באה לפלור לוי," סנטה בה הצעירה.

"אליה בדיוק אני מגיעה," השיבה בנימת הפתעה רוזה.

"את לא תאמיני, אבל זו  אמא שלי," צעקה בהתרגשות הנערה, "את באה אלינו לחג?"

האישה קמה ממושבה וחיבקה את הצעירה, "אִיזִ'יקָה מִיָיה! מִי אָלְמָה! כמה גדלת!" ( ילדונת שלי! נשמה שלי!)

כל יושבי האוטובוס המנומנמים והמותשים כאילו והתעוררו לחיים. רוזה ורחליקה הבינו שהשיחה שהתנהלה ביניהן בפרטיות כביכול, הגיעה לאוזניהם של כל יושבי האוטובוס, כי מאותו רגע כולם רצו לדעת פרטים מדויקים על המשפחה וקשריה ומדוע לא זיהו אחת את השנייה.

"תמיד שהייתי באה לבקר היא הייתה הולכת לצופים, היא הייתה מדריכה, ראש גדול! אף פעם לא היה לה זמן," הצביעה על רחליקה בגאווה כשהיא משתפת את כל הנוסעים בקשר המשפחתי שלה לקצינה היפה שעמדה לידה מבוישת ונבוכה מכל תשומת הלב שנפלה עליה פתאום.

רוזה התכופפה והוציאה מתוך תיקה הגדול קופסת מאסאפאן ענקית וחילקה את תכולתה בהתרגשות רבה לכול הנוסעים, "אָניָיאדָה בּוּאֵינָה אָלֵיגְרֵיי אִי דּוּלְסֵיי אִי מָּזָאלוֹזוֹ קֵי לָה טֵינְגֵימוֹס טוֹדוֹס – שנה טובה ומתוקה ועם מזל שתהיה לכולנו," בירכה את כל נוסעי האוטובוס שמחאו לה כפיים בהתלהבות ופצחו ביחד בשיר, "שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה…"

בזה הרגע עצר האוטובוס בתחנה המרכזית של אשקלון שהייתה ריקה מאדם והאוטובוסים עמדו בו ריקים ומיותמים כאילו מצפים סוף סוף למנוחתם ביום החם הזה. תנועת האוטובוסים פסקה לחלוטין כאילו מכריזה בקול, "הגיע זמן החג!"

איש אחד בלבד עמד בתחנה לצד מכונית ירוקה ישנה וממורטת שידעה ימים טובים יותר. היה זה אביה של רחליקה שהמתין בתחנה זמן רב כדי לאסוף אותה ואת רוזה בת דודתה האלמנה של אישתו.

לאחר חיבוקים ונשיקות על שתי הלחיים, כמנהג הספרדים, נוכח אביה של רחליקה שלמכונית נכנסו מספר אנשים ונשים שהכיר ושגרו בסמיכות לביתם על תיקיהם ומטענם. האב הרים זרועותיו בחוסר אונים, מודע לכך שאם לא יסיע את השכנים הם יצטרכו לצעוד קילומטרים רבים בחום הכבד. רוזה הצליחה להיכנס למושב הקידמי עם תיקה הגדול שהניחה לרגליה ורחליקה הצנומה הצטופפה על המושב כשהיא יושבת כמעט על ברכיה של קרובת המשפחה שעד לפני שעה לא הכירה כלל.

"זה מזכיר את הבדיחה, כמה פילים אפשר להכניס לפולסוואגן," לחשה מצחקקת לאביה.

את אביה הבדיחה לא הצחיקה, מראה פניו הראה שהוא עומד עוד רגע להתפוצץ.

איכשהו הצליח האב להתניע את המכונית ולהביאה עד לשכונה כשהוא מתפלל כל הדרך, " אָדְיוֹ…דְיוֹ…דְיוֹ…( אלוהים, אלוהים, אלוהים….)רק שלא יתפוס אותי שוטר…"

הרחובות היו ריקים מאדם וגם שוטרים לא נראו באופק, כולם  היו עסוקים בהכנות לחג ואולי הסתתרו בביתם בחום הכבד.

בריזת הים חדרה מבעד לחלונות הפתוחים של המכונית. אביה של רחליקה עצר מדי פעם והוריד מדי פעם איש או אישה שישבו במכוניתו כשכול אחד מברך אותו, "שנה טובה, אתה צדיק, עשית מצווה! שתכתב בספר החיים…"

סוף סוף נעצרה המכונית ליד הבניין בו התגוררו הוריה של רחליקה.

אביה של רחליקה נטל את התיק הכבד של רוזה. כל השלושה עלו מתנשפים עם התיקים הכבדים ארבע קומות עד שהגיעו לדירת המשפחה.

ניחוחות מוכרים של קינמון וציפורן בקעו מתוך הדירה. הדלת נפתחה בברכת ברוכים הבאים ואחרי החיבוקים האמיצים של אמא של רחליקה  שדבר ראשון כיבדה אותם במים קרים ומרקחת של דולסה בלנקו, שלחה את כולם מיד להתקלח וללבוש לבן.

אט אט התמלאה הדירה הקטנה באורחים שהבחינו בשולחן החג הארוך שהותקן בסלון הקטן עם כלי הפורצלן היפים שאמא של רחליקה קבלה לנדונייתה והייתה מוציאה מארון מיוחד רק לראש השנה ופסח כשבמרכז מתנוססת ברוב גאון הַקוּצָ'ארֵירָה שעברה מסבתא לסבתא והוצאה לשולחן רק באירועים מיוחדים.

הגברים הגיעו מבית הכנסת חגיגיים, כשהטליתות הבוהקות עדיין על כתפיהם ונישקו את ידי המבוגרות בשנה טובה ומתוקה, מבקשים מהן ברכה!

 שולחן החג שפע במעדנים המוכרים עוד מימי המולדת הישנה של ההורים: במרכז השולחן קונפטוריית חבושים וצלוחית של תפוחים עם דבש. חלה עגולה ומתוקה, גרגרי רימון ותמרים. למנה ראשונה מגישים למבוגר ביותר מבין הסועדים את ראש הדג-החלק החשוב ביותר של  הפישקאדו קון אגריסטאדה כדי שיברך "שנהיה לראש ולא לזנב". המנות העיקריות הן שפע של מגוון מאכלים כמו אפיו, קפטיקאס דה פראסה, יאפראקיס, בירינג'ינאס אינצ'ידאס קון קרניי ועוד ועוד.

כולם בירכו את אמא של רחליקה על המאכלים הטעימים, "בֵּינְדִיצָ'אס מָאנוֹס קֵירִידָה פלור."(תבורכנה ידייך, פלור יקרה)

ואמא של רחליקה הייתה מתמוגגת. הברכה הזו הייתה שווה לה את כל הטירחה של ההכנות המפרכות לארוחת החג.

באתנחתא שבין המנות, רוזה הוציאה את קופסאות כל המתוקים שנשאה איתה מבאר שבע. מתוקים שלמדה מסבתה ועברו מדור לדור כמו טישפישטי, טראבאדוס, קורבייאדס, מוסטאצ'אדוס . היא סידרה אותם על מגשים לצד עוגות הדבש הריחניות שהכינה בת דודתה פלור.

פלור חיבקה אותה במטבח כשהבחינה שרוזה מזילה דמעות על כך שבעלה שמת אינו איתה: "אֵיסְּטָה אֵיס לָהּ וִידָה…- אלה הם החיים," אמרה רוזה כמשלימה עם מר גורלה.

השפע, השירים והפיוטים בלאדינו מילאו את הבית. רוזה ופלור נשאו את הטסים עם המתוקים והניחו על השולחן לשמחת הסועדים.

השמחה הגדולה באותו ערב לא יכלה להעיד כלל על מה שהתרחש שבוע מאוחר יותר. איש לא ציפה ששלוות מועדי תשרי תופר דווקא ביום הקדוש ליהודים ומלחמת יום כיפור תפרוץ.  גם רחליקה שהייתה קצינת חן בבסיס הדרומי ביותר, כמעט על גבול מצרים, לא ידעה דבר.

____________________________________________

ובנימה אישית: