סיפורי נשות הלאדינו שעברו מדור לדור , הם רק דוגמה להתמודדותן של נשים בחברות הגירה משחר ההיסטוריה. הנשים בדרך כלל לא היו מעורבות בקבלת החלטות, אך הן היו אלו אשר נאלצו להתמודד עם אתגרים לא פשוטים במקומות החדשים אליהן הגיעו עם משפחותיהן ונדרש מהן להקפיד על צניעות ושמירה על מנהגי המסורת כי "כבודה של בת מלך פנימה".
הפעם אכתוב על מקומו של הבצק בהוויית חייהן של הנשים מאז גירוש ספרד, במקומות אליהן היגרו מרצון או בכפייה.
מוצרי יסוד כמו הקמח, המים והשמן היו זמינים בכל מקום חדש. הם הפכו את הנשים ליצירתיות במיוחד והמאפים, עבודת ידן, אשר הניחו על שולחן המשפחה בהשראת המאפים שאמותיהן הכינו עוד בספרד, הפכו לאוכל מנחם וזול, מאחד ובהחלט טעים.
במטבחן של סבתותיי ז"ל ובמטבחה של אמי תבדל לחיים ארוכים, ישבתי ושמעתי סיפורים ושירים על תקופות רחוקות. הן לשו את בצק הבויוס, הפילאס, הבורקיטאס, הפסטליקוס והכניסו לתוכם מילויים מפתיעים של חצילים חרנדאז'ו, קישואים, גבינות, תפוחי אדמה, מנגולד, כרישה ( פרסה), בצל, בשר וכל מה שיהיה זמין ושלפעמים איבד מתוקפו. התבלינים בהם השתמשו היו מלח ופלפל בלבד.
כבר באותם ימים הבנתי שללוש את הבצק זה הרבה יותר מריטואל של הכנת מאפה. הייתה זו מלאכת אומנות ממש – מלאכת מחשבת. כשהגישו את המאפים, מעולם לא השתמשו בשפת הקונדיטורים העכשווית של נראות ושל צילחות. הכל נעשה בדרך טבעית כי האסתטיקה הייתה קו מנחה ומחייב בבתיהם שלי יהודי הבלקן וטורקיה עוד מהימים שחיו במולדת הישנה ממנה גורשו.
הבנתי שלישת הבצק אוצרת בתוכה היבטים פסיכולוגיים עמוקים של יצירה בחברותא, שיח נשי תומך הרחוק מאוזני הגברים או הילדים, צינור העברת מידע חדשותי או רכילותי, עצות פרקטיות, ליבון עניינים שבינו לבינה, שיתוף תחושות של צער או שמחה.
הן הכניסו לתוך הבצק את עוצמתן וחולשתן, את אושרן ואת תיסכוליהן והמאפים שלהן, יצירת ידיהן הונחו על השולחן בימי עצב ובימי שמחה השביעו לא רק את המשפחה הגרעינית אלא את כל הקהילה.
לא היו בידיהן מתכונים, רובן לא ידעו קרוא וכתוב וסודות הכנת הבצק עברו מדור לדור מפה לאוזן.
לא היו מתכונים ופירוט כמויות, הכל היה בערך ועל פי תחושה. נערה שרצתה ללמוד את סוד הכנת הבצק, נאלצה להצמד לנונה שלה או לאמה ולעקוב בדייקנות רבה אחר כל צעד מפעילויותיה.
ומכאן ככל הנראה נולדה הברכה הספניולית "בנדיצ'ס מאנוס" ( תבורכנה הידיים). הידיים שהכינו את הבצק והמאפים באופן כה מדוייק ושהתוצר שהתקבל היה מושלם.
לוּשִׁי לוּשִׁי בִּתִּי/ זהבה חן-טוריאל
לוּשִׁי לוּשִׁי בִּתִּי
אֶת מרקם הַבָּצֵק
המֻּנָּח בֵּין שְׁתֵּי יָדַיִךְ.
לוּשִׁי אוֹתוֹ בָּרֹךְ
וּמְחִי דִּמְעוֹת עֵינַיִךְ
שֶׁלֹּא יְטַפְטְפוּ
אֶת צַעַרְךָ אוֹ שִׂמְחָתֵךְ
לִתְכוּלָתוֹ.
לוּשִׁי יַלְדָּתִי אֶת בְּצֵקְךָ
וְהַכְנִיסִי לְתוֹכוֹ
אֶת כָּל אַהֲבָתְךָ
וְאֶת כָּל זִכְרוֹנוֹתַיִךְ
וְהַעֲבִירִי אֶת סוֹדֵךְ
לְאֵלֶּה שֶׁיָּבוֹאוּ
אַחֲרַיִךְ.
בוידאו הבא שצולם באופן חובבני באחת ההרצאות האחרונות ניתן לטעום את השיר "לושי לושי" שכתבתי ושירן שחר-בורק הלחינה, מוסיקה שמזכירה רומנסות עתיקות.
על מקומן של נשות הלאדינו כסוכנות תרבות תוכלו לשמוע בהרצאה הקרובה במרכז מורשת סלוניקי ויוון ביום שלישי 5/3/2019 בשעה 19:00. כניסה ללא תשלום בחסות המרכז.
הזמנה מצורפת:
- כל הזכויות שייכות למחברת זהבה חן-טוריאל
- הפסטליקוס בתמונה הראשית בכתבה צולמו בבית מלון אלמודיאן בעיר טרואל, ספרד
- בוריקיטאס חרנדאז'ו של אמי יפה טוריאל
קירידה זהבה,
דברייך כל כך מרגשים שלרגעים עלו לנגד עיניי ידייה של אמי ז"ל לשות בצק,
ובאוזני עלו צלילי קירקושי צמדיה,
וקולה הרך והענוג משמיע רומנסה רחוקה.
תודה לך על רגעים של עונג.
שריקה