" אני משם "
פגשתי אותה במועדון הלאדינו בפתח תקווה, אישה מבוגרת ורזה ששערה לבן ועיניה טובות. היא הגיעה אלי בסוף ההרצאה שלי, רכשה את הספר ובקשה ממני שארשום לה הקדשה אישית.
"מה שמך ומאיפה את?" שאלתי אותה בסקרנות.
היא חייכה בביישנות כשגופה רועד מעט, ובקול חרישי סיפרה:
" אני משם…כפר קטן ליד סלוניקי, כולם נרצחו במחנות ורק אני שרדתי. אני לוקחת את הספר איתי לאילת לקרא אותו בשקט. הוזמנתי להרצות שם כניצולת שואה ,להעביר את המסר הלאה."
חיבקתי אותה, נאלמת.
" אני צריכה לקבל ממך הקדשה ולא את ממני ", מחיתי בפניה.
והיא החזירה לי חיבוק.
רציתי להצטלם אתה, לקבל פרטים, לשמוע עוד…
אך אב הבית כיבה את אורות האולם, וכל האנשים יצאו.
האישה הפטירה במהירות " שלום! " ויצאה מהאולם בעקבות חברתה שליוותה אותה.
ואני נשארתי לאסוף את הציוד, מהרהרת באישה הגיבורה והיפה הזו ששרדה להשמיע את סיפורה, את סיפורם של יהודי סלוניקי ומקדוניה שנטבחו כמעט כולם.
אפר ואבק
הופעה אחרונה בהחלט!
כך התנוססה המודעה בפייסבוק…
" אין מצב שאני מפספסת את ההופעה הזו ", חשבתי לעצמי ומיהרתי לרכוש כרטיסים להופעתו של פוליקר.
יושבים בהיכל התרבות, האולם מלא מפה לפה. אין כיסא אחד פנוי.
ופוליקר מגיע ויושב על כיסא עם הבוזוקי שלו ומתחיל לשיר בקולו המופלא.
מנהרה…שאון מחריד של רכבת…תמונות שלג מפולין שמצליחות להעביר את הקור המקפיא.
ותמונת אביו משמיעה את קולו המרוסק המתאר את סיוט היושבים בצפיפות ובדוחק הבלתי ניסבלים בתוך הקרון כשהם יודעים במוחם שהם מוסעים אל סופם.
ושוב רכבת ושוב מנהרות ושוב שלג מקפיא.
ובתוך כל אלה, פוליקר מספר באמצעות שיריו את הסיפור האישי שלו. ילד שגדל בצל הטראומות של שואת משפחתו, חווה כל יום מחדש את כאבם של הוריו ואת העצב העמוק שמלווה את חייו…
ואני חושבת לעצמי כל ההופעה בין דימעה לדימעה:
כיצד הוא יכול לחיות את הטראומה של חייו מדי ערב…שוב ושוב מדי ערב… איך בכלל אפשר לשרוד דבר כזה?
הזמר האגדי הזה מצליח בשיריו להעביר מסר לכל מי שמכיר ולכל מי שלא יודע על חורבנה של קהילת יהדות סלוניקי. מעל 50,000 יהודים מסלוניקי ומקדוניה שנשלחו על ידי הנאצים לתאי הגזים.
וגם אלה שלא היו שם כמו הדור השני, כמו פוליקר, ממשיכים לחוות את השואה דרך הטראומות של הוריהם, יום יום ושעה שעה.
ולנו נותר "לזכור ולא לשכוח!"
מלון בסלוניקי
לפני מספר חודשים ביקרתי בסלוניקי. טיול בלתי נשכח, שהאיר בפני עוד פיסת היסטוריה של הקהילה היהודית הענפה,המפוארת והמיוחדת שחייתה בה עד למלחמת העולם השניה.
הזמנתי חדר במלון בוטיק קטן נמצא במרחק פסיעה מרוב אתרי התיירות בסלוניקי.
מבצעים " צ'ק אין " למלון, שתי פקידות קבלה חמודות מקבלות את פנינו בידידות וחביבות רבה.
מביטה סביבי ומופתעת לגלות על המדף את הספר " סלוניקי עיר של רוחות ", סיפור הקהילה היהודית שנכחדה.
איש גבוה עומד בצד ומקשיב לשיחתנו עם פקידת הקבלה. אנו מוסרים לה פרטים והיא מצלמת את הדרכונים שלנו, כנהוג בבתי המלון בחו"ל. בינתיים, אנו משוחחים בינינו בעברית ומנסים להחליט מה היעד הראשון שנרצה לבקר בו עוד לפני שתשקע השמש.
האיש הגבוה, מביט בנו בחיוך, ניגש אלינו ולוחץ לנו יד.
" ברוכים הבאים! שמעתי שאתם מישראל ", פנה אלינו באנגלית במבטא יווני ואז הוסיף בגאווה : " אני מנהל המלון ואני יהודי!"
היה זה מוזר למדי לשמוע את ההצהרה הזו שהשמיע האיש. הנחנו שלאור האנטישמיות הגואה באירופה, יהודים ינסו ככל יכולתם לא להבליט יותר מדי את יהדותם.
האיש היה סקרן לדעת מהיכן אנחנו ואם יש לנו קשר לסלוניקי.
סיפרנו לו על מטרת הביקור ועל הספר והמחקר הגניאולוגי ושאלנו אותו אם הוא יודע על משפחתו.
" שם משפחת אמי הוא פרנקו ", אמר כדרך אגב.
"הסבתא רבתא שלי היא ממשפחת פרנקו", התלהבתי.
" לא נכון! " צעק האיש וחיבק אותי בהתרגשות, "אנחנו קרובי משפחה!", הכריז כשהוא מופתע מתגובתו הספונטנית ומעוצמת הרגשות שעלו בו.
הוא לא ידע דבר על משפחתו, " אבי נוצרי ואמי יהודיה, כך שאני יהודי! ", קבע בגאווה.
הוא סיפר לנו שביקר מספר פעמים בישראל ושאת שפת הלאדינו שמע מסבתו אז הוא יודע קצת לאדינו ובעיקר אוהב את המאכלים שהייתה מכינה לו.
האיש היה סקרן לשמוע על המחקר שלי ועל הספר ואני ישבתי לצדו במרפסת שעל גג המלון וסיפרתי לו על שורשי משפחתו, שורשי משפחת פרנקו מאז גירוש ספרד ועל ענפי המשפחה ברודוס ובמילאס שבטורקיה, עליהם לא ידע דבר.
בכל מקום בו אני נמצאת אני מוצאת פיסות מידע של ההיסטוריה שלנו, טווה את החוטים ושוזרת אותם לתוך הסיפור שלי והתחושה המלווה אותי שאריגת האריג שאני אורגת לא תסתיים לעולם, תמיד אמצא בכל מקום עוד חוט, עוד קצה של חוט…
אנדרטת הזיכרון בסלוניקי לזכר היהודים שנשלחו למחנות ההשמדה
יש המכנים את מקום האנדרטה "כיכר הקדושים המעונים היהודיים".
האנדרטה ממוקמת מול הנמל, בקצה מגרש החנייה שהיה פעם רחבה בה היו נפגשים היהודים הסלוניקאים. הנאצים ריכזו את הגברים היהודים, התעללו בהם והשפילו אותם במשך מספר ימים, עד שהעמיסו אותם ואת בני משפחותיהם ברכבות שהמתינו על מסילת הרכבת בנמל והם הובלו בקרונות בקר למחנות ההשמדה.
* כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל
* צילום אנדרטת הזיכרון בסלוניקי לזכר היהודים שנשלחו לאושוויץ, אורי חן