מדוע החלטתי להעלות על קדמת הבמה את קולן של נשות הלאדינו?

אני נשאלת לא פעם, מדוע כתבתי את ספריי "הנשים של טרואל", "אגדה ספרדית" ו"הבנקאית מנאפולי", כספרים המסופרים מנקודת מבטה של האישה?

מעמד האישה מעסיק אותי שנים רבות. למרות ההתקדמות במצבה ומעמדה של האישה במדינת ישראל, אנו  נאלצות עדיין להיאבק בתחומים רבים על מעמדנו וזכויותינו גם כשנראה שמעמדנו בטוח ויציב. 

מבחינה מקצועית עסקתי בתחום קידום הדמוקרטיה ואיכות השלטון, בהעצמת הנערה והאישה בישראל בחברות רב תרבותיות. המטרה הייתה להעניק להן כלים ולהכשיר אותן למנהיגות חברתית אשר תוביל את קהילותיהן למעורבות אזרחית במדינת ישראל.

העיסוק החדש שלי, בארבע שנים האחרונות, בחקר תרבות הלאדינו ובחקר ההיסטוריה של מגורשי ספרד, מיקד אותי במעמדה של האישה. רציתי להבין את תחושותיה וריגשותיה של האישה היהודייה שחיה בספרד של ימי הביניים,  ביקשתי לשמוע ולהשמיע את קולה בהתמודדותה עם סיטואציות מורכבות בהן נאלצה להיעקר עם משפחתה מהמקומות בהם חייתה. שאפתי להשמיע מחדש את קולן הנאלם והנעלם של נשות הלאדינו בחלקן בהיסטוריה של מגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל.

הרעיון לכתוב על נשים יהודיות- ספרדיות התעורר בי, ככל הנראה, בביקורי בבית הספרדי בקורדובה שבספרד לפני כחמש שנים. במוזיאון הקטן, שבו את לבי ציורים המתארים נשים יהודיות העוסקות בשיח, כתיבה, נגינה ושירה בתקופה המורית שקדמה לכיבוש הנוצרי בימי הביניים.

תהיתי על מעמדן בתקופה זו ורציתי ללמוד עליהן עוד.

במחקר המגדרי המקיף שערכתי בשנים האחרונות החלטתי להביא, בפניכם הקוראים, מעט רקע על מעמד האישה היהודייה ברחבי האימפריה העות'מאנית במאות ה-16 וה-17. מאות המשקפות את התמודדותן של הנשים היהודיות במקומות אליהן עברו עם משפחותיהן לאחר גירוש ספרד.

קולן של הנשים היהודיות הספרדיות כמעט ולא נשמע ולא תועד מעל דפי ההיסטוריה במאות אלו. במחקרים אחדים שנעשו, התגלו במסמכי האינקוויזיציה בספרד עדויות של "נוצריות חדשות" אשר נחקרו על מנהגי הבישול וחיי היום-יום שלהן, מהן ניתן ללמוד על מתכונים והתנהגויות שרווחו בימים ההם בעולם היהודי-הספרדי שהמיר את דתו . היהודים שהתנצרו מתוך כפייה חיו כאנוסים הממשיכים מסורות ומנהגים יהודיים בסתר.

ככלל, החברה היהודית הייתה חברה פטריארכלית. חברה בה הגבר היה האפוטרופוס על האישה: לנשים לא התאפשר לרכוש השכלה, הן נישאו בגיל צעיר מאוד והוכשרו רק לתחומים שהיו קשורים בעבודת הבית וגידול ילדים. נשים משכבות נמוכות עסקו בדרך כלל  ברוכלות או בתחומים אחרים בהם לא נדרשה התמחות או הכשרה מיוחדת, בידיהן הייתה רק כתובתן וגם אז זכויותיהן לא היו מובטחות להן. בתקופה זו ניתן לראות התנגשויות בין ערכים בחברה היהודית שניסתה להגן על נורמות המוסר והדת תוך פגיעה בצנעת הפרט. היו נשים יהודיות, שננטשו על ידי בעליהן שיצאו לחפש עבודה מעבר לים והשאירו אותן ואת ילדיהם בחוסר כל וללא הגנה, בעגינותן ובמצב כלכלי קשה. גם כאשר תוקנו תקנות לזכויות הנשים, המחוקקים היו גברים ועשו זאת מעמדת כוח ועליונות. בעיקרון, קולה של האישה לא נשמע ובדרך כלל לא התחשבו בעדותה של האישה עצמה או שלא הוזכרה בדיון ההלכתי. דיני הירושה העבריים הפלו את האישה, תופעת פנייה לערכאות מוסלמיות באימפריה העות'מאנית ובארצות האסלאם החלה להיות כה נפוצה, עד שתוקנו תקנות שאסרו על הנשים לתבוע בבתי דין מוסלמיים.

רוב הנשים היהודיות-הספרדיות לא ידעו לקרא ולכתוב, והמעטות שידעו קראו את התפילות בלאדינו. רוב המכתבים שנכתבו כביכול על ידי נשים יהודיות הוכתבו בלאדינו לגברים שכתבו אותם עבורן. נשים רבות שהיו במצוקה כלכלית קשה נכנסו למרחב החיים הציבוריים על מנת למצוא פרנסה כמלוות בריבית, כשוכרות ומשכירות בתים, כבעלות קרקעות ומטעים והשתמשו בשפת המקום בו חיו. היו נשים שידעו טורקית או ערבית והשתמשו בשפה זו במשא ומתן ברוכלות ומסחר ובתכתובות וחוזים. באירופה ידוע על נשים שניהלו את העסקים המשפחתיים בשפת המקום.

החברה היהודית במאות השש עשרה והשבע עשרה אסרה התרועעות בין נשים לגברים כדי לא לעורר יצרים. איסור זה היה כמעט בלתי אפשרי כי מציאות החיים לא אפשרה פרטיות: משפחות התגוררו יחד בחצר משותפת, נפגשו בשווקים ובאירועים. כדי למנוע את המפגש בין המינים השתדלו להשיא את הילדים בגיל צעיר מאוד. גירוש ספרד, הטרגדיות שעברו היהודים ופירוק משפחות הפכו את סולם הערכים היהודי: באימפריה העות'מאנית הוקם גוף שהיה אחראי על שמירת המוסר והצניעות "ועד בירורי עבירות", מעקבים, הלשנה ורכילות היו עניין שבשגרה והטילו פעמים רבות טרור בחברה היהודית.

הבנות נדרשו להיות עדינות ולטפל באחרים . המטרה של כל אם הייתה להכין את בתה לחיי הנישואין, הן הוכשרו להיות רעיות מסורות ואימהות טובות ומיום היוולדן, דאגו נשות המשפחה להכין את נדוניית בנותיהן ולימדו אותן תפירה, סריגה, אריגה, רקמה, בישול, אפייה וניקיון.

ככלל  לאורך כל ההיסטוריה היהודית הגברים והנשים היו מחויבים לעולם ערכי אחד:  נשים שהשתייכו לאליטה הלמדנית, היו מחויבויות יותר לקיום המצוות ועל התנהגות מוסרית גבוהה. נשים אלו נטלו על עצמן לחנך ולהכשיר נערות ממעמדות נמוכים שהועסקו כמשרתות להתנהגות מוסרית ראויה על פי הקריטריונים של החברה היהודית ולקיום מצוות.

דמות הגבר האידיאלי היה זה של הלמדן השוקד בלימוד תורה ואילו האישה "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה', יד). סדר העדיפויות החברתי בחברה הפטריארכלית היה ברור, על מנת לאפשר לגבר ללמוד תורה, היו מוכנים לסטות מן ההפרדה ולאפשר לנשים לצאת למרחב הציבורי לפרנס את בני ביתה והן עסקו במלאכות "נשיות" כמו תפירה, רקמה ורוכלות זעירה לפרנסתן. היו אלמנות יהודיות במצרים שנאלצו להגיע לבית הדין כדי להסדיר את ענייניהן לאחר מות הבעל. עצם הדרישה מהן להופיע בציבור, בניגוד לנורמות המקובלות, העמידה אותה במצב בעייתי ומשפיל והחלופות לכך היו  להימנע מלהגיע לבית הדין, לוותר על זכויותיה ולהסתמך על שולחן היורשים הגברים. בתנועה השבתאית, ניכרה מעורבות רבה יותר של נשים בפולחן הדתי והציבורי ויש טענה ששבתאי צבי עצמו קרא לשוויון בין המינים, דבר שתרם לתמיכת נשים בו .

במאות השש עשרה והשבע עשרה היו נשים שננטשו לגורלן בעקבות מות הבעל, הן נאלצו לשמור על האינטרסים הכלכליים שלהן ועל זכויותיהם ומצאו שרק איחוד כוחות ומאבק משותף יביא להשגת זכויותיהן. נשים, בתקופה זו, כמו בקהלי הספרדים, מוסתערבים, מערביים ורומניוטים מצאו דרך להשתתף בחיי הדת באמצעות תרומות וצוואות שהעבירו כספים ורכוש לקהילה ולבית הכנסת.

ההלכה היהודית אינה מטילה איסור על פוליגמיה ( עד תקנת חרם דרבנו גרשום) ורבות המשפחות מתקופת הגאונים שהתנו תנאי בכתובת הבנות הנישאות, שלא יישא הגבר אישה נוספת. בארץ ישראל ומצרים בשונה מהחברות המונוגמיות בצרפת ובספרד הנוצרית, נכנס תנאי זה כשהוא מלווה בסייגים: אי יכולת ההולדה של האישה תאפשר לגבר נישואין שניים ואם האישה הראשונה תרצה תוכל לצאת מהנישואין עם כתובתה . החברה היהודית נאלצה להתמודד עם תופעת הפוליגמיה במדינות המוסלמיות וזאת מוכיחים הדיונים הרבים בין החכמים על זכויותיה של האישה הראשונה, שרחמה לא מילא אחר ייעודו –ההולדה.  מאחר ומצוות "פרו ורבו" הינה מצווה חשובה ביהדות ועקרונית להקמת משפחה יהודית נורמטיבית. רוב המקרים של ריבוי נשים היה בקרב מוסתערבים או ספרדים אך גם לבעלים אשכנזים נמצא תמיד פתח להיתר. נושא הייבום והחליצה הפכו להיות סוגיות קשות בחברה היהודית הפוליגמית : חכמי ארץ ישראל ומצרים התייחסו בדרך כלל בחיוב למצוות הייבום ולא הבחינו בין יבם פנוי לנשוי וחלקם גרסו שייבום קודם לחליצה , לעומתם היו חכמים ספרדים ואשכנזים שקבעו כי במקרה של יבם נשוי- חליצה קודמת.

הגישות השונות, בתקופה שקדמה לגירוש היהודים מספרד, ביחס לבנות בחברה היהודית בחצי האי האיברי ובמדינות נוצריות אחרות לבין החברה היהודית בארצות האסלאם משקפות את ההבדלים התרבותיים. בחברות היהודיות שבעולם הנוצרי המשפחות היו אמידות יותר, הנדוניה הייתה גדולה יותר והמשפחות ניסו  לשמור על הון המשפחה וזכויות הבנות. בארצות האסלאם, המשפחות היו עניות יותר והנדוניה הייתה מינימאלית כך שלא היו הגנות של המשפחה על הבנות.היהודים שגורשו מספרד והגיעו לתחומי האימפריה העות'מאנית, השתדלו להמשיך כמנהגם לשמור על הון המשפחה, חיתון בתוך המשפחה ועל ידי כך שמירת מעמדן וזכויותיהן של הבנות והאינטרסים המשפחתיים.

כוחן ועוצמתן של הנשים היהודיות הספרדיות, כפי שגם הבאתי לידי ביטוי בספר "הנשים של טרואל", היו ביכולתן המופלאה לשזור רשת חברתית נשית שסייעה להן בהתמודדותן היום יומית עם האתגרים המורכבים שהציבו בפניהם החיים כל פעם במקום החדש אליו היגרו. הן הטיבו להעביר את הסיפור שלהן מדור לדור, את השירים, הטעמים, המוסיקה, המנהגים, הפתגמים והאגדות ורקמו ניירטיב נשי- ניירטיב של נשות הלאדינו. נשים אלו ניסו והצליחו להקנות יציבות למשפחתן בימים סוערים שאיימו על ביטחונן וביטחון משפחתן, כשכל אמונתן והערכים שהיו מוכרים וידועים להן עמדו בסימן שאלה.

חלק גדול מן התובנות הללו שזרתי בספר "הנשים של טרואל", ניסיתי להיכנס לנעליהן, לחוש את תחושותיה של כל דמות נשית שיצרתי ותיארתי באפיזודות שונות המתוארת בסיפור, ולהביא את סיפורה הייחודי של כל אחת מהן המוסיף לסיפור ההיסטורי היהודי- סיפורו של עם ישראל.

• כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל
• תמונת נושא הכתבה: צייר לא ידוע, צילום הציור ב"בית הספרדי", קורדובה, ספרד.