לונה מסלוניקי

לונה מסלוניקי/ זהבה חן-טוריאל

אסתרייה מספרת בספר "הנשים של טרואל"  על דודתה לונה ( ע' 207):

"לונה הייתה הדודה שהכי אהבתי. היא הייתה שונה מכל הדודות שהיו לי, אישה נאה ועדינה במראה החיצוני שלה, אך סוערת ודעתנית עמוק פנימה. היא הגיעה מסלוניקי כדי להינשא לדודי, כשבתיקה רק שתי שמלות…"

" חפשי בבקשה את לונה בסלוניקי ", ביקש ממני רוני, לאחר שסיים לקרא את הספר.

ואני חיפשתי…בכל מקום בסלוניקי חיפשתי אותה, למרות שידעתי שלונה כבר מזמן עזבה את העולם…

התהלכתי ברחובות סלוניקי הסמוכים לים, וחשתי שצעדתי בהם בימים אחרים ורחוקים, כשמחשבותיי ודימיוני מפליגים מאה שנים ויותר לאחור. שמעתי המולת קהל רב המתאסף סביבי: אנשים ונשים מלהגים בשפתה של סבתי המתנגן והמוכר כל כך: בואיינה סימאנה! ( שבוע טוב).

הרחובות מתמלאים בנשים לבושות בגדי חג , האוחזות בידיהן את ידי ילדיהם הרכים ושרות שירים בלאדינו. הגברים, מגיעים מבית הכנסת ומצטרפים אליהם. כשמונים אלף יהודים חיים בשכונות הקרובות לנמל ולים ומגע ידם נראה בכל החיים הכלכליים בעיר, במסחר, בשווקים, בנמל ובים.

לונה מתעוררת ומותחת אבריה, מסרקת את שיערה הארוך, אוספת אותו בעדינות כפקעת מסביב לראשה, וקושרת לשיערה סרט משי כחול. היא לובשת שמלה פרחונית כחולה, שתפרה במיומנות רבה בעצמה, ומכניסה לתיקה שמלה נוספת מעשה ידיה, אם במקרה תתלכלך או תיפגם זו שלבשה.

היא אורזת בסלסלה מיני מאפים כמו פסטליקוס ובוריקיטאס, לחם וגבינות, כולם מעשי ידיה, ויוצאת מביתה פוסעת בקלילות במורד הרחוב המוביל אל הנמל, בו עובד סבא ויקטור כסוור. סבא שימש פעם כחזן בבית הכנסת אבל לא הצליח להתפרנס מעבודתו ולכן הצטרף לחבריו הסוורים על הרציף. לונה אמורה לפגוש שם את סבתא רג'ינה, יחד יאכלו צהריים ומשם ילכו לערוך קניות בשוק היהודי.

על המזח, היא פוגשת את סבא ויקטור ואת סבתא רג'ינה. הסוורים החסונים יצאו להפסקת צהריים ונשותיהם הביאו להם ממטעמי מטבחן לסעוד יחד אתם, ולהפיג במקצת את עייפותם הרבה של הגברים שלהן מן העבודה הפיסית הקשה.

לפתע נשמע רעש מחריד,  כאילו ונבקעה הארץ…

סבא ויקטור אוסף בזרועותיו את סבתא רג'ינה ואת לונה כשעיניו מבועתות. הוא מביט בעיניים פעורות לרווחה לכיוון העיר. רג'ינה ולונה מביטות לכיוון שהוא מצביע ורואות את להבות האש מלחכות את הבתים במהירות הבזק. הלהבות עוטפות את הבתים באש האדומה ומכלות אותם עד שנותר מהם עשן שחור. הרוח דוחפת את האש במרץ לכיוון הנמל. המוני יהודים נמלטים כשהם צועקים בספניולית לכיוון הנמל. חלקם נופלים ונרמסים כשהאש רודפת אחריהם ומנסה להשיגם.

סבא ויקטור, לא מהסס לרגע, הוא דוחף את רג'ינה ולונה לסירת הדיג הקטנה שלו וחותר לתוך הים, וכמו כפאו שד הוא מתרחק במהירות מהנמל.

שעות רבות עוברות, סבא ויקטור איבד מכוחו. לונה נוטלת את המשוטים וממשיכה לחתור. סבתא רג'ינה מוציאה את המאכלים מתוך תיקה של לונה ומגישה להם אותם כדי שישמרו על כוחותיהם. הים סוער וגועש. סבא מנווט בעזרת הכוכבים ולונה ממשיכה ללא אומר לחתור במרץ, מודה היא לברוך הוא ברוך עולם, על שנשמעה לסבא ויקטור, בילדותה, ללמוד את מלאכת החתירה  בסירה.

תשושים ועייפים הם צונחים על אדמת רודוס. יהודים טובים אוספים אותם לביתם.

עוברים ימים, הידיעות הנוראיות מגיעות: השכונות היהודיות בסלוניקי נשרפו כמעט כליל, הנפגעים בנפש רבים מאוד גם בקרב מכיריהם וקרובי משפחתם. כל בתי הדפוס שהדפיסו עיתונים בלאדינו נשרפו, ספרי קודש וספרי חולין נדירים בספרדית, איטלקית, פורטוגזית ובעברית נשרפו כליל, בתי כנסת , בתי מדרש ובתי תלמוד תורה נהרסו עד היסוד …כמעט כל אוצרות הידע של הקהילה היהודית נכחדו בשריפה של 1917 בסלוניקי.

את בסדר? שאל המדריך ונגע בעדינות בכתפי.

הבטתי בו מופתעת, כמתעוררת מחלום רע ופתאום הבנתי…

כשלונה הגיעה לרודוס אחרי השריפה הגדולה בסלוניקי ולאחר שאיבדה את עולמה, היהודים שבביתם התארחה רקמו לה שידוך. לונה, חסרת הכול, הייתה צאצאית למשפחת רבנים וזה היה הדבר החשוב ביותר במשפחות היהודיות. היא הגיעה למילאס שבטורקיה כדי להינשא לדודה של סבתי כשבתיקה רק שתי שמלות שתפרה במו ידיה, הרכוש היחידי שנשאר לה מחייה הקודמים בסלוניקי.

בית הכנסת מונסטיר בסלונקי יכול היה להיות בית הכנסת בו שימש ויקטור הסבא של לונה כחזן, זהו בית הכנסת היחיד ששרד את מלחמת העולם השנייה, מאחר שישמש מפקדה ומרפאה של הצלב האדום. הנאצים הרסו כחמישים בתי כנסת, בתי מדרשיות ותלמוד תורה.

• כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן-טוריאל
• צילום, אורי חן