לפעמים גילויים קטנים, גורמים להתרגשות גדולה. כך קרה לי בעיירה וואלדרובריס , Valderrobres או כפי שהיא נקראית בקטאלנית Vall-de-roures במחוז טרואל שבספרד.
הנרטיב המקומי מספר שמשולש האבנים על הגשר, המוביל לכפר על אחוזתו העתיקה המתנוססת אל על, הוא הנקודה העתיקה ביותר של ממלכת אראגוניה. וואלדרובריס מהווה כיום את קו הגבול הדמיוני המפריד בין שתי הממלכות העתיקות קטלוניה ואראגוניה.
הגענו לעיר העתיקה ביום חול מחוץ לעונת התיירות, הכפר היה שומם לחלוטין והחלטנו לחפש בית קפה מחוץ לחומות העיר. מצאנו אותו בשכונת מגורים שנראתה כשכונת פועלים.
בית הקפה המה מאנשים, בעיקר קשישים. המלצר לא הבין מילה ממה שבקשנו, גייסנו את כל כישרונותינו בפנטומימה, ניסינו להסביר באנגלית…שום דבר לא עזר… ניסיתי מספר מילים בלאדינו, והרי זה פלא…המלצר שהיה כבר עצבני, חייך ורשם על נייר את הזמנתנו.
הגברים השתוקקו לקפה שלהם ואילו אנו הנשים, הבטנו מבעד לחלון משוועות להתרחשויות מעניינות כלשהן. לפתע בתי חברתי הצביעה על שלט חנות ממול לבית הקפה, אותו הצליחה ללכוד במבטיה, וכאילו גילתה תגלית יוצאת דופן הורתה לי: "יאללה… בואי נלך לראות מה מוכרים בחנות הזו."
לא הססתי לרגע, השארנו את הגברים בבית הקפה וצעדנו אל מעבר לכביש לבדוק את תכולתה של המכולת השכונתית.
בכניסה לחנות קבלו את פנינו עשרות החמונים של טרואל (בשר חזיר מעושן הידוע כטוב ביותר ממחוז טרואל) שהיו תלויים מעל התקרה והגיעו עד הרצפה. דלגנו על הטריפה וראינו ארגזי ירקות של כרישה ועלי מנגולד, שהעלו חיוך בפני, "זו הוכחה שמקורות המטבח הספניולי מכאן…"
בתי המשיכה לדלג בין המצרכים ואני בזווית עיני ראיתי קשיש, בודק את מדפי השימורים ואוחז קופסת שימורים מזכוכית עם מה שנראה לי כפסולייה, הירק שהוא חלק מתבשילי המטבח הספניולי.
נגשתי אל הקשיש ושאלתי בספרדית רצוצה "מה זה?"
הזקן ,שכנראה הייתי היחידה באותו יום שדברה איתו, התלהב וקרא בספרדית את התווית "הירק היהודי". לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אוזני: קופסת שימורים של פָסוּלְיָיה בעיירה נידחת שאין בה יהודים, ונמכר בה מאכל שנקרא "הירק היהודי…"
הקשיש הבין שאני לא ספרדייה ואולי חשד שאני יהודייה, רץ במרץ נעורים מפתיע במהירות לדלפק הקופאית ודבר אתה בשטף של מילים בספרדית. המוכרת עזבה את הקופה, הגיעה במהירות והסבירה לי באנגלית רצוצה שהם מאוד אוהבים את הירק היהודי וכך הוא נקרא מאז שהיהודים עזבו את ספרד ( שימו לב לטרמינולוגיה…עזבו ולא גורשו…) והראתה לי על המדף גם את הלֵינְטֵיזָ'אס( עדשים) ואת האלוּבְּיָאס( או האָבָאס– שעועית יבשה.)
כשבתי ראתה את כל המהומה הגיעה אף היא ושמעה את הסברי בעברית על המאכלים השונים , הקשיש והמוכרת הקשיבו בתשומת לב לשפה העתיקה כמנסים לפענח את מילותיה, הנהנו בראשם כאילו הבינו כל מילה ואני שיתפתי בתחושותי את חברתי לנוכח התרגשותם "מה דעתך? אולי הם במקרה משלנו?"
נפרדנו מהם לשלום לאחר שקנינו מספר מצרכים, הזקן צעד עוד מספר צעדים בעקבותינו והמשיך למלמל מילים בהתרגשות, משפטים שלצערי לא הבנתי מהם מילה.
חזרנו לבית הקפה השכונתי וספרנו לגברים שלנו את חוויותינו. התגובה שלהם הייתה שבעיירה הקטנה והמרוחקת הזו, כנראה היינו האטרקציה של הזקן, שיספר לנכדיו ולדורות הבאים כיצד פגש שתי נשים יהודיות שחיפשו את "הירק היהודי".
- כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן- טוריאל
- צילום Valderrobres, אורי חן
JUDIAS VERDES PLANAS
הפָסוּלְיָיה שלי בנוסח ספניולי
זהבה קרידה, נפלא מרגש.
שיהיו לך עוד דוגמאות, כפי שהבאת פה בקטע המרגש, שאותו אני מאד מבקשת שתכללי ב"סיפורך האישי" בפני חברינו.
ספור מקסים שחוזר ומדגיש עד כמה תרבויות וקשרים חברתיים וכלכליים נטווים דרך האוכל, הטעמים והתבלינים. החושים הבסיסיים שתמיד מקשרים אותנו לשורשים
מקסים!!
הסיפורים, בדגש על המאכלים השונים מזכירים לי את בית אימי.
הטעמים חוזרים אלי וכמו כן הלדינו,שפה אותה דיברו סבי וסבתי.
נהנית מכתיבתך וממתינה לסיפורים נוספים.