אני פוסעת בין שבילי הגנים של אלהמברה, מריחה את ריחם המתוק של שיחי השושנים האדומות ונהנית מזיווה של השמש החמימה בטיול הבוקר שלי. פוסעת חזרה לרחבת הארמון ומגיעה לבריכת המזרקות הגדולה, שאותה מקיפים שניים עשר אריות, אותם העניק אבי מתנה לאמיר. על המדרגות היורדות לברכה אני פוגשת את חברותי הלבושות בשמלותיהן השזורות רקמת זהב, כשמחלפות שערן הארוכות אסופות במטפחות מהודרות עטורות אבני חן. הן מקבלות את פני בחיוך… ומסמנות לי לשבת על ידן על אחד מספסלי השיש.
מדי בוקר, לאחר שסעדנו את לבנו, בארמון הגדול, היינו נפגשות באותו מקום. הנסיכות של אמירות גרנדה היו מתאספות ומקריאות משיריהן מתוך מחברות קלף, שעליהן התנוסס כתב מסולסל בשפה המורית, ואילו אני בתו של הווזיר הגדול שמואל הנגיד, הייתי לומדת מהן את הניגון והחריזה של השירה הערבית והייתי עושה כמותן.
כל חיי שהיתי בגני הארמון. אנו הנשים לא יצאנו מתחומו והטבע העניק לנו שלווה ומרגוע. כל מה שהיה סביבי השפיע עלי ועל כתיבתי, מהלכם של השמש והירח עוררו בלבי תהיות ואפילו ליקוי הירח עורר בי צלילי ניגון: " בדומה לשמש הירח שואב את אורו, אך מאוחר יותר מאפיל על גופו…"
חיינו סובבו על צירם, מהלכם נקבעו על ידי אחרים ושאיפותיי נשארות בלתי מושגות: "אני רואה בוסתן, הגיע זמן קטיף הפירות, אך איני רואה את הגנן מגיע עם ידיו עד אליהם. הנעורים חולפים, נעלמים ואני ממתינה למישהו אשר אני לא מעיזה לנקוב בשמו…"
קסמונה לא הייתה ככל נשות החצר של גרנדה. מעט מאוד ידוע עליה ועל חייה כיהודייה וכמשוררת. שיריה נמצאו באסופת שירה ערבית מתקופת ימי הביניים תחת שמה Qasmūna bint Ismāʿil , ככל הנראה זו קסמונה בת אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה אל-יהודי, ווזיר האמיר בגרנדה במאה האחת עשרה.
כתיבת נשים יהודיות לא הייתה מקובלת באותם ימים רחוקים, ולמעשה ידוע מעט על נשים יהודיות ספורות שכתבו. בעולם היהודי של ימי הביניים, וגם מאות שנים מאוחר יותר, הייתה מקובלת תפיסתו של הרמב"ם, כפי שבאה לידי ביטוי במשנה תורה : "אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו למדה תפלות…"
הקריאה והכתיבה היו ככל הנראה, נחלתן של נשות האליטות המוסלמיות בספרד במאה האחת עשרה. אפשר להניח שקסמונה ששהתה רוב חייה בארמון אלהמברה, למדה מהנשים המוסלמיות בחצר המלכות על שירה וחריזה בערבית. מספרים ששמואל הנגיד שכהן כווזיר הגדול של האמיר בגרנדה, היה גם פייטן ידוע ומשורר שלמד את ילדיו כולל בתו את אומנות החריזה בשפות שונות, והורה להם וכנראה גם לבתו להמשיך את דרכו ולכתוב שירים.
האגדה מספרת שהבריכה עם פסלי שניים עשר האריות ,הייתה במקור בחצר ביתו המפואר של שמואל הנגיד. עם קבלת תפקידו כווזיר, העניק את הבריכה על פסליה לאמיר על מנת שיציבה בארמונו באלהמברה.
בספר 'הנשים של טרואל', אביהן של שריתיקה וראשל, מספר לבנותיו הקטנות על משוררות יהודיות שכתבו שירים ותפילות, על מנת לקבל מהן השראה ולדרבן אותן ללמוד את שפת הקודש. אולי קסמונה הייתה אחת מהן…
- הסיפור שנכתב הוא פרי דמיוני, המבוסס על דמותה של קסמונה בתו של איסמאעיל היהודי- שמואל הנגיד. נוסח קטעי השירים תורגם ונכתב בנוסח חופשי בפרשנות שלי.
- כל הזכויות שמורות למחברת זהבה חן- טוריאל.
- צילום התמונות באלהמברה, גרנדה, אורי חן
יופי של סיפור וגם של התמונות של הצלם המוכשר
רוני
עבודת צוות טבע של זהבה ואורי חן . שילוב מקסים בין הסיפורים היפים של זהבה והצילומים היפים של אורי כה לחי!.