רודוס היהודית- יומן מסע

 

רודוס, מרץ 2017

נמצאת במטוס עם אורי, דקות לפני הנחיתה בשדה התעופה של רודוס, מביטה מחלון המטוס לעבר הים התיכון עד שצץ כתם יבשה גדול, בצורת דולפין, מרצד אורות מהבהבים. ההתרגשות בעיצומה: זה הביקור הראשון שלי ברודוס, לאחר נבירה של חודשים רבים במסמכים, ספרים ועדויות שחשפו לי פרקים מרתקים בתולדות בני משפחתי  ובהיסטוריה היהודית של רודוס שבתוך החומות. מצפה בקוצר רוח לראות את העיר העתיקה ולצעוד בסמטאותיה.

שעה ורבע של טיסה, כמעט מרחק נגיעה מהארץ, וכבר נוחתים ברודוס. באולם קבלת הפנים המתין לנו עימנואל הנהג עם שלט מאיר עיניים הנושא את שמי. סיטואציה מביכה במקצת, אך גם נעימה למדי אני מוכרחה להודות, פעם ראשונה שמקבילים את פני בשדה תעופה עם שלט.

נסיעה לילית בסמטאות העיר העתיקה:

עמנואל, מסיע אותנו לכיוון מלון Spirit of the Knights   שנמצא בתוך חומות העיר העתיקה, הסמטאות החשוכות המרוצפות חלוקי נחל, בצבעים של שחור- לבן, הופכות להיות צרות יותר ויותר למעבר כלי רכב. עימנואל, עוצר בקרן רחוב ומוריד את המזוודות. דנקין מגיע עם עגלה ובמבטא בריטי כבד מברכנו בחביבות תוך צחוק מתגלגל ומעמיס את הכבודה שלנו. דנקין מוביל אותנו לכיוון המלון בסמטאות ימי הביניים הריקות והצרות שרק אור הירח מאיר אותן יחד עם פנסי רחוב שאורם מעומעם. חודש מרץ, כך דנקין מסביר לנו, הוא חודש טרום תיירות ולכן העיר העתיקה ריקה עדיין מתיירים ורוב בתי הקפה והמסעדות עדיין סגורים.

הסוויטה הצלבנית:

הסוויטה שהזמנתי לנו ב- Spirit of the knight  , היא הסוויטה הצלבנית. במלון הבוטיק המשפחתי, שנבנה תחת תקנות השימור המחמירות של אונסק"ו, יש 6 סוויטות נעימות ומרווחות והעיצוב המיוחד שלהן מקנות תחושה שאנו נמצאים בתקופת ימי הביניים. אלכס האדיב והחרוץ, הבעלים של המלון, מספר לנו שהמבנה שימש כמחסן תבואות של האבירים ולקח לו כשבע שנים לקבל את האישורים מאונסק"ו ומשלטונות יוון לשפץ את המבנה ולהפכו למלון.

מסעדת Tapetladika

השעה הייתה כבר תשע בערב, יצאנו לחפש מסעדה להשביע את רעבוננו. חודש מרץ הוא חודש מנומנם ברודוס העתיקה. שוטטנו בסמטאות החשוכות וחלפנו על פני המסעדות והטברנות הנעולות על סוגר ובריח עד שהגענו למסעדה רוחשת סועדים מקומיים. היינו התיירים היחידים בין הסועדים היווניים שישבו בזוגות ובקבוצות, הנהירה של המקומיים למסעדה רק התחילה, למרות שעת הלילה המאוחרת. שמחנו שמצאנו מקום והמרנו על המנה היוונית לזוג שהייתה בתפריט: שלוש מנות ראשונות: צזיקי, קישואים עם עגבניות וחומוס יווני, שלוש מנות עיקריות: יובצ'י- הגירסה היוונית לתבשיל בשר עם פתיתי אורז ברוטב עגבניות וגבינה מוקרמת, דולמדס- כרוב ממולא אורז ובשר, מוסקה- מאפה עדין של חצילים, עגבניות ובשר מוקרמים בגבינה, לקינוח מאפים שנקראים קרידובה- עוגות סולת של קינמון  ואגוזים טבולות בדבש וצדן בקלוות מבצק פילו הממולאות פירות יבשים .

הסתכלתי על אישי ואמרתי: " אוכל יווני אותנטי? זה בדיוק מה שאמא שלי מבשלת…רק בלי גבינה מוקרמת על הבשר… האוכל היווני שהוגש לנו היה בדיוק אותם מעדנים של הבישול הספרדי מימים ימימה…"

חזרה למלון:

חזרנו מאוחר בלילה למלון שבעים ומרוצים, עברתי שוב על הספרים שהבאתי אתי על ההיסטוריה של רודוס וניסיתי להתמקד על תולדות הרובע היהודי שבו נסייר מחר בבוקר. יהודי רודוס כינו את שכונתם וקהילתם בשמות שונים: "לה ג'ודרייה", "ירושליים הקטנה", "אי האבירים", "אי השושנים"  ואני כבר קצרת רוח לחוות את המקום ולהבין טוב יותר את אותו גן- עדן שתיארו יהודי רודוס בזיכרונותיהם.

רודוס הספניולית:

הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר, כבש את האי רודוס מידי האבירים ב- 1522 ואיפשר לאנוסים היהודים באי, שחיו תחת שלטונו של הגראנד מסטר של האבירים, לחזור ליהדותם. סולימאן הגדול מאפשר להם לפתוח את בית הכנסת הגדול שנסגר על ידי האבירים, הוא משחרר את העבדים היהודיים ומפרסם פירמאן ( צו הסולטאן) שפותח את שערי הממלכה למגורשי ספרד במעמד של "בני חסות" עם פטור ממסים למאה שנים . יהודים ממגורשי ספרד הגיעו לרודוס והשפעתם על הקהילה היהודית המקומית הייתה מוחלטת- תרבות הלאדינו הפכה למרכז החיים התרבותיים והחברתיים של הקהילה היהודית. כמעט כל המשפחות היהודיות שחיו באי היו קשורות קשרי חיתון ויש הטוענים שכל יהודי רודוס היו משפחה אחת גדולה.

בית הכנסת קהל שלום והמוזיאון היהודי ברובע היהודי:

יצאנו מהמלון שנמצא באזור הסמוך למסגד הגדול לכיוון הרובע היהודי, צעדתי בסמטאות בתחושה שכאילו כבר צעדתי בהם בעידן אחר. בשעה עשר וחצי, בדיוק כפי שקבענו בתכתובות בינינו, נפגשנו עם מזכירת הקהילה היהודית כרמן כהן, שפתחה עבורנו את בית הכנסת והמוזיאון שסגורים בחודש מרץ. בית הכנסת הספרדי העתיק והמרשים "קהל שלום", הוא בית הכנסת היחיד ששרד מתוך כחמישה. ההתרגשות הייתה בעיצומה כשמצאנו על קירות בית הכנסת לוחות הנצחה ליקירי הקהילה ממשפחתי.

המוזיאון הצמוד לבית הכנסת מושקע מאוד ומתאר בבהירות רבה את חיי הקהילה הספרדית ברודוס. כרמן הראתה לנו את ספר הקהילה בה מצוינים בין השאר שמות בני משפחתי שנטבחו באושוויץ וגם ציון קברי בני המשפחה מדורות מוקדמים יותר הנמצאים בבית הקברות היהודי שמחוץ לחומות. כרמן שהבינה את חשיבות ביקורנו, הנחתה בטלפון את שוער בית הקברות להשאיר את בית הקברות פתוח למעננו ואנחנו, בעזרת מונית שמצאנו ברחוב הסמוך, מיהרנו לבית הקברות.

בית הקברות היהודי שמחוץ לחומות:

בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השלטון האיטלקי של מוסוליני ברודוס, הוצאו כל המצבות והאיטלקים השתמשו בהם למיגון ולביצור כנגד התקפות בנות הברית, רק שנים רבות מאוד לאחר הצטרפותה של רודוס ליוון, החלו הצאצאים של יהודי רודוס ( בעיקר מארצות הברית) להגיע לאי, וכשראו את החורבן ברובע היהודי ובבית הקברות התגייסו למימון מלאכת השיקום והשחזור של המוסדות היהודיים כולל בית הכנסת ובית הקברות. ראוי לציין שמלאכת השיקום והחזרת המצבות למקומן בבית הקברות מעיד שנעשתה עבודה יסודית. מבחינה ההיסטוריה היהודית , יש לכל מצבה ערך ומשמעות, בשל הסיפור המובא בעברית על אישיותו, פועלו ותכונותיו של הנקבר. בית הקברות סיפק לי מידע רב על בני משפחתי הקבורים בו מדורי דורות.

החדר הסודי:

עוד לפני שהגעתי לרודוס, גונבה לאוזני שמועה על החדר הסודי שנמצא בשנים האחרונות, במקרה, באחד המבנים ששימשו את הממשל האיטלקי ברודוס. החדר הכיל בתוכו ארגזי מסמכים רבים של היהודים שנשלחו לאושוויץ, אימתתי את הסיפור עם כרמן והיא ספרה שמוזיאון השואה בוושינגטון הבירה בארצות הברית נטל על עצמו את עבודת המחקר, מיון רסטורציה של המסמכים. למסמכים אלה יש ערך רב, בעיקר בשל העובדה שלא נסגר עדיין עם יוון עניין החזרת הרכוש היהודי לידי צאצאי היהודים ברודוס ובאיים אחרים שהיו תחת השלטון האיטלקי ערב מלחמת העולם השנייה.

כיכר הקדושים היהודיים- חזרה לג'ודרייה- הרובע היהודי:

התחלנו את הסיור הרגלי בג'ודרייה  מכיכר הקדושים היהודיים- Plateia Evron Martyron  , ברחוב   Pindarou  או כפי שהיה ידוע ברובע היהודי בשמו הספרדי-  La Kaya Anche , ליד מזרקת סוסוני הים. האנדרטה השחורה נחנכה ב- 2002, לזכר 1604 אנשי הקהילה היהודית של רודוס שנספו בשואה. לאנדרטה ששה צדדים עם  כתוביות ביוונית, עברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית ולאדינו: " לזיכרון עד של 1604  הקורבנות, יהודי רודוס וקוס שנספו במחנות המוות של הצורר הנאצי."

האנדרטה מהווה תזכורת לכך שב- 24/7/1944 נשלחו 1700 יהודי רודוס לאתונה על ידי שתי דוברות פחם, ללא מזון ומים ומשם נשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ.

סלאח א-דין אולקומן:

זה המקום להזכיר את סלאח א-דין אולקומן חסיד אומות עולם, הקונסול התורכי ערב גירוש היהודים לאושוויץ. אולקומן הצליח להציל 42 יהודים בעלי דרכונים תורכיים או שהיו נשואים לבעלי דרכונים תורכיים, ביניהם מספר קטן של בני משפחתי שהיו להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה במילאס שבתורכיה. סלאח א- דין אולקומן שילם מחיר אישי כבד על מעשיו אלו בכך שהגרמנים אשר נודע להם על מעשיו הפציצו את ביתו שברודוס והוא איבד את אשתו ההרה ובעצמו נפצע מההפצצה.

שער הים:

בסוף הרחוב ניתן למצוא בצד שמאל את שער הים, השער בחומת העיר שנפתח מהרובע היהודי הישר לנמל. מצד ימין, שרידים מרשימים של הכנסייה הגותית הקתולית הגדולה ביותר שהייתה ברודוס.  בסוף המאה החמש עשרה, במהלך הקרבות שהיו בין האבירים ההוספיטלריים לצי הצבא העות'מאני  שהגיע מכיוון הים, הופצץ השער ובתים רבים של היהודים  נהרסו כולל הרס מוחלט של בית הכנסת הגדול.

בית ספר אליאנס:

המשכנו ימינה לרחוב Kisthiniou  או בשמו היהודי הספרדי Kaya de la Eskola  בו נמצא מבנה לבן קטן עם כתובת המוקדשת לברון רוטשילד. מבנה זה היה החלק העליון של בית ספר אליאנס שפעל ברודוס כבר במאה ה-תשע עשרה. בית הספר נהרס בהפצצות במלחמת העולם השנייה ורק חלקו העליון שרד ושופץ –עדות לחינוך חילוני לבנים ולבנות לצד המרכז הרבני המפואר שפעל ברודוס כמאתיים שנים וישיבות תלמודיות נוספות.

שרידי בית הכנסת הגדול:

ברחוב    Thiseos  או בשמו היהודי- ספרדי Kahal Grande  , פנינו ימינה וראינו את שרידי בית הכנסת הגדול Kahal Grande , היה מרגש מאוד לראות את גודל המקום: מה שנשאר מבית הכנסת המפואר הזה היא הרצפה, מקום התיבה והכניסה לעזרת נשים. בית הכנסת ניזוק קשה לראשונה במתקפה העותומאנית על שער הים והחומות שגבלו ברובע היהודי. המסטר הגדול של האבירים ההוספיטלרים שיפץ ותיקן את בית הכנסת אך שנים ספורות מאוחר יותר ניצר את היהודים וסגר את בית הכנסת שנשאר סגור במשך 20 שנים עד שנכבשה רודוס על ידי העות'מאניים. בית הכנסת נחרב שוב בהפצצות במלחמת העולם השנייה ומאז לא שוקם.

פארק אלחדיף ורחוב העשירים:

חצינו את פארק אלחדיף, ריאה ירוקה שנתרמה על ידי צאצאי המשפחה ( אחת המשפחות העשירות ביותר שחיו ברובע היהודי ובעלי הבנק המפורסם אלחדיף ובניו) והגענו לרחוב Gavala  או בשמו היהודי- ספרדי Kaya de los Rikos ( רחוב העשירים), הבתים ברחוב זה נראים מאוד גדולים ומפוארים- שתי קומות עם חצרות רחבות ידיים. לפי עדויות בני משפחתי, לחלק גדול מבני משפחתי היו בתים ברחוב זה, אותם מכרו לשכניהם היהודים לפני שעברו למילאס. בני משפחה אחרים המשיכו להתגורר בשכונה עד שהגיע הצורר הנאצי.  חלק גדול של הבתים שופץ בהתאם לתקנות השימור של אונסקו. ניתן למצוא כתובות של תורמי המשפחות היהודיות שניסו לשקם את מבני הקהילה הסמוכים לרחוב זה. בחלק מהבתים ניתן לראות חריץ בצד ימין של הבית, המעיד על מיקומה של המזוזה שנעקרה והטיח לא הצליח להעלים את מקומה.

בהמשך הרחוב חזרנו לרחוב Simiou , בו נמצא בית הכנסת קהל שלום, המשכנו לשוטט בסמטאות כדי לחוש את השכונה היהודית ולדמיין את הווי חיי הקהילה היהודית במקום ששימרה את תרבות הלאדינו במקום עד מלחמת העולם השנייה. כמעט ויכולנו לשמוע את הרומנסות ששרו הנשים מהבלקונים וצעדת הגברים לתפילת יום השישי בבית הכנסת. אבל השכונה ריקה מיהודיה שהתפזרו בעולם או שנשלחו לשמד ורק כחמש משפחות חיות עדיין בעיר ומשמרות היסטוריה יהודית ספרדית מפוארת שמתרכזת בעיקרה בבית הכנסת, במוזיאון היהודי ובבית הקברות העתיק.

כיכר איפוקרטוס:

הגענו לכיכר העסקים הידוע כ- Ippokratous Squar והממוקם ליד שער המרינה . מאחר שהגעתי עם מפה ישנה יכולתי למפות את העסקים היהודיים שמסביב לכיכר: כשעומדים בכיכר ומצד ימין הים, ניתן לראות ממול למזרקה בצד ימין מבנה עם כיפה שמתחתיו היו החנויות של משפחת פילוסוף, הבנק של יצחק אלחדיף ובחנויות המקושתות הקרובות למזרקה היו הפרפומריה של האחים מנשה, חנות לדברי דואר של  משפחת מודיליאנו, בית העסק  של חלפני הכספים ממשפחת ענן ומזרחי וחנות הטקסטיל של משפחת חסון. מצד שמאל של הכיכר ניתן לראות את המבנה הגדול והמרשים שהיה הבנק של משפחת סלומון אלחדיף ומתחתיו מעבר לקשת הגובלת בכיכר מתחם גדול של בתי עסק כמו חנויות הטקסטיל של האחים טוריאל, חנות הנעליים של משפחת חסון, חנות התבלינים של משפחת חביב וחנות הנעליים של משפחת כהן. קצת ימינה מהם, חנותו של קפלוטו, משפחת חלפני הכספים פרנקו.

החמאם:

ברובע המוסלמי, מול המסגד הגדול נמצא החמאם המפורסם מסיפורי הקהילה היהודית. החמאם היה ידוע כמקום אותו שכרו, מעת לעת, המשפחות היהודיות לצורך טקסי הטבילה של הכלות לקראת חתונתן. החמאם סגור כיום למבקרים ונמצא כרגע בעבודות שיפוץ לקראת הפיכתו למוזיאון לאומנות.

מה בין ירושלים לרודוס?

רחוב האבירים,  The Palace of the Grand Master ובית החולים ההוספיטלרי:

שניים עשר שערים בחומות העיר העתיקה  והגדולה של רודוס, עובדה המצביעה על עוצמת שליטתם ועושרם של האבירים ההוספיטלרים. תחילת פעילותו של המסדר ההוספיטלרי  ( מסדר יוחנן הקדוש) הייתה בירושלים במאה ה-11, המסדר הוקם כארגון צדקה נוצרי שמטרתו הייתה לתת שירותי רפואה ועזרה, סביב בית חולים שהקימו לעולי הרגל בירושלים. אט אט צברו עושר רב וכוח והפכו למסדר אבירי צבאי והשתתפו בכיבוש הצלבני ירושלים והפכו להיות השליטים בה. עם כיבוש ירושלים במאה ה- 13, העתיקו האבירים ההוספיטלרים את פעילותם לרודוס שהפכה להיות מרכז פעילותם הצבאית והרפואית. הם ביצרו את החומות, שיקמו ובנו מחדש בתים ומוסדות. רחוב האבירים, משקף את המבנים השלטוניים העוצמתיים שהקימו באי: בתחילת רחוב האבירים ניתן למצוא את מוזיאון הארכיאולוגיה המרשים שהיה בעבר בית חולים הוספיטלרי ששירת את האבירים החולים והפצועים מכל אגן הים התיכון. בתקופה העות'מאנית, הוסב המקום לאחסון סחורות ולבית יתומים. בתקופת מלחמת העולם השנייה, שימש המקום לחסרי בית שבתיהם נהרסו בעקבות ההפצצות על האי. מומלץ מאוד לבקר ולהתרשם ממבנה המיוחד והחדרים הענקיים, כמו מהממצאים הארכיאולוגים הרבים מכל התקופות שנתגלו בעיקר על ידי האיטלקים בתקופת שלטונם באי.

הארמון של "הגראנד מאסטר של האבירים" עצום בגודלו, אין סוף חדרים ענקיים שרצפתם פסיפס. הארמון היה משכנו של המפקד העליון של האי והיה מבוצר היטב בחומות ותעלות כפולות. עם הכיבוש העות'מאני הוסרו כל הסמלים הנוצריים מהחדרים והמקום הוסב למסגד ענק.  השלטון האיטלקי בתחילת המאה העשרים החזיר את הארמון ליעודו המקורי והפך אותו לארמונו של המלך האיטלקי והשליט הרודן מוסוליני. שניהם מעולם לא שהו בארמון.

חוזרים למסעדת Tapetladika:

המסעדות התיירותיות שבעיר רודוס החדשה לא עניינו אותנו והחלטנו לחזור למסעדה המקומית, בה סעדנו בערב הראשון, אהבנו את האוכל והאווירה הרגועה במקום. והפעם הזמנו למנה ראשונה Melidzana  – חציל על האש המבושל קלות ברוטב עגבניות ששוב הזכיר מאוד את הבישול הספרדי מהבית  ולמנה עיקרית סופלאקי עוף שהוגש עם סזיקי ועגבניות על פיתה קטנה קלוייה. קינוח הבית היה הפעם “הלווה”- מאפה סולת המזכיר את הטישפישטי הספרדי- תורכי. קפה לסיום הארוחה. יש לזכור לבקש מהמלצרים רק קפה יווני, היוונים לא אוהבים שמבקשים מהם קפה תורכי, ההיסטוריה של הכיבוש העות'מאני עדיין צרובה בתודעתם.

• כל הזכויות למחברת, זהבה חן- טוריאל
• צילום הקיר הפנימי בבית הכנסת "קהל שלום" ברודוס, אורי חן