נסים לוי ביירקלי, הציוני מאיזמיר

חקרה וכתבה, זהבה חן-טוריאל

נסים לוי ביירקלי ( NISIM LEVI BAYRAKLI ) היה יהודי ספרדי עשיר, " חובב ציון מבין הראשונים " , כפי שכינו אותו הספרדים, ובעל חזון ציוני , שחי בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים  באיזמיר שבטורקיה. הטריגר לכתיבת כתבה זו היה יומן חיי אבי יעקב טוריאל: אבי הזכיר ביומנו את הסבא רבא שלו נסים לוי ביירקלי ובעיקר את תרומתו לקהילה באיזמיר ואת בניית קבר מאיר בעל הנס.

אני דור שישי  לביירקלי. המידע שנמסר על ידי אבי היה מועט ונדרש אימות של חלק מהסיפורים שעברו במשפחה.  כשחיפשתי חומרים על האיש ופועלו נוכחתי לדעת שחזונו ומעשיו הודרו כמעט מההיסטוריה הציונית ויש כיום מעט מאוד אזכורים על האיש בישראל . לעומת זאת, מפעליו הגדולים מצוינים בכל אתר תיירות טורקי, הממליץ לתיירים להתרשם ממפעליו הפרושים בכל איזמיר. למדתי שהמפעלים, שאבי ציין ביומנו הם על קצה המזלג לעומת ההיקף שבוצע הלכה למעשה. בחיפושי, מצאתי מספר כתבות בעיתונות היהודית ההיסטורית של תחילת המאה העשרים, השופכות אור על האיש ופועלו תוך מתן קרדיט לחזונו פורץ הדרך ( בעיקר בעיתונים "דואר היום" ו"מורייה"), ובאמצעותן אנסה לשרטט את דמותו של האיש.

ניסים לוי ביירקלי- פילנטרופ ואיש מעשה:

נסים לוי ביירקלי היה איש עסקים, בנקאי, אישיות חשובה בקהילת איזמיר, פילנתרופ וציוני גדול. האגדה המשפחתית מספרת שלביירקלי היה מפעל לייצור בדי משי. ביום הכתרו של הסולטאן עבדול חמיד השני, העניק במתנה לסולטאן דגל משי ענק שנטווה במפעלו. הסולטאן שהעריך את המחווה העניק לנסים לוי את הכינוי "ביירקלי" שפירושו "דגל". כינוי זה התווסף לשם משפחתו ומאז נושאת אותו משפחתו עד היום הזה. על פי סיפורי בני המשפחה, הדגל נמצא כיום בביתו ( שהפך למוזיאון) של כמאל אטאטורק, שהוביל את מהפכת הטורקים הצעירים ב- 1908, נבחר לנשיא שהוביל את טורקיה לרפורמות מרחיקות לכת וביסס בה שלטון דמוקרטי.

האתר ספרדיגן  שמתעד מפעלים פילנתרופיים לטובת הקהילה היהודית באיזמיר בתחילת המאה העשרים, מביא את הפרטים הבאים:

ניסים לוי ביירקלי הקים ב- 1896 את בית הכנסת  "בית- לוי". ב-1898 הקים את בית חרושת למצות והמשיך לתרום ביד רחבה ל בית הכנסת "בית לוי". ב-1904 תרם ביד רחבה לבית הכנסת "בית אסתר".  ב-1914, תרם את ארמונו לקהילה והפך אותו לבית חולים יהודי–  , אשר הפך לבית החולים היהודי היחיד באיזמיר, לאחר שבית החולים שהקים רוטשילד נסגר מספר שנים קודם לכן. על פי מקור זה, בתחילת המאה העשרים חברת ההשקעות של ביירקלי נסגרה.

אתר בית התפוצות  מציין כי ביירקלי הקים מחדש את בית הכנסת "בית ישראל" ברובע קטארש היהודי באיזמיר ב- 1905. בית הכנסת, היה נטוש במשך שנים רבות לאחר שריפה שהייתה באזור. הוא הצליח לקבל אישור מהסולטאן להקים מחדש את בית הכנסת. השיפוץ והשיקום שערך הפך את בית הכנסת לבית הכנסת היפה והמפואר ביותר באיזמיר עד היום. מקורות אתרי תיירות טורקיים   מציינים כי ב- 1907, הקים ביירקלי מעלית שחיברה את העיר התחתית עם העיר העילית, על מנת להקל על התושבים באיזמיר להתנייד.

היקף עסקיו של ביירקלי היה כל כך גדול, שעינם של שכניו הטורקים הייתה צרה בו. ב- 1914 הואשם שגרם לשריפה בחאן המגורים שהיה שייך לו (חאנים מסוג זה היו נפוצים כמקומות מגורים של היהודים שרצו לחיות ביחד: החאן היה ברובע היהודי של איזמיר , היו במתחם כשלושים בתי משפחות יהודיות שחיו ביחד והיוו כעין קהילה). ביירקלי הואשם בטענה שהוא אשר גרם לשריפה על מנת לתבוע את הביטוj והושם במאסר על ידי הקטגור העליון באיזמיר:

"סניור ניסים לוי, אחד מחשובי הקהל בעירנו, ובעל החנויות הגדולות הנקובות בשם "ביירקלי", נתפס והושם במאסר קשה על פי פקודתו הנמרצת של הקטגור העליון. לסניור ניסים יש בתוך אחוזותיו הרבות, חאן אחד המכיל כשלושים בתים ובית תנור, וגם עשר חנויות. הוא הבטיח זה בחברת אחריות על סך 30000 לירה טורקית. בשבוע שעבר על החאן הזה באש וייהרס כולו. הקטגור שלח תכף לסניור ניסים לוי ואחרי שאלות ודרישות צווה לשים אותו במאסר. המאסר הזה עשה רושם קשה בכל העיר, כי הכול מכירים את מר לוי לאיש ישר וכנראה שהמעשה הזה הוא תוצאה מההתנפלויות התכופות של העיתונים "קיוילוו" "אחינק", "רפורמה" על סניור לוי." (מורייה, 10 יוני, 1914, ע' 3.)

דבר המאסר של ביירקלי גרם לתסיסה רבה בקהילה היהודית, שראתה במאסרו עלילת דם והתנכלות ליהודים. יש לציין שבשנה זו נאסרו בתואנה זו או אחרת מספר רב מראשי הקהילה היהודית באיזמיר ומאסרים אלו צוינו גם בעיתונות היהודית.

שבועיים אחרי שנאסר, שוחרר ביירקלי לאחר שנמצא זכאי: " סניור נסים לוי ביירקלי, אשר הושם במאסר על לא חמס בכפו, מפני השריפה שפרצה בחאן שלו שהיה מובטח בסך … לירה ואשר שוויו פי עשרה מזה, יצא זכאי מבית המשפט".  (מורייה, 23 יוני 1914 , ע' 2.)

במשך 6 שנות מלחמת העולם הראשונה, לא נמצא תיעוד על האיש בעיתונות העברית. העיר איזמיר נקלעה למלחמה בין היונים לטורקים, אך כנראה המלחמה לא פגעה בעסקיו מאחר שבתקופה הרחיב את עסקיו באנגליה וצרפת. הוא המשיך לתרום לקהילה היהודית ובתקופה זו המשיך לגבש את תפיסתו הציונית. בסוף מלחמת העולם הראשונה ותחילת שנות העשרים של המאה העשרים, הייתה פריחה גדולה של עיתונות מקומית בלאדינו והקשר עם הקהילה הטורקית בכתיבת כתבות עיתונאיות לארץ ישראל התחדש. שמו של ביירקלי מופיע שוב בעיתונות העברית ב-1920 בכתבה של עיתונאי מאיזמיר:

" הנדיב הספרדי הידוע בעירנו, מר ניסים לוי ביירקלי שהצטיין הרבה פעמים בנדבותיו הגדולות לטובת מוסדות הצדקה והחסד- הצטיין הפעם בנדבה גדולה- שישה עשר אלף וחמש מאות לירות. עוד לפני זמן מה נדב לעדה ארמון גדול לשם בית חולים עברי. לפני חודשים אחדים נדב שלוש מאות לירה לקרן עיר גנים ע"ש נורדויי ולקרן הקיימת לישראל, לפני שבועות אחדים נדב מאתיים לירה לקרן הגאולה, ובשבוע זה נתן למוסדות צדקה חסד אחדים ולקרן הגאולה הסכום היפה של שישה עשר אלף וחמש מאות לירה. הסכום הזה נתחלק ככה: א. לתלמוד תורה. ב. לבית החולים העברי. ג. לחברת קדושה "קברים". ד. לאגודת "שיבת ציון". ה. לבית המדרש. כל הנדבות היפות הללו  ע" ניסים לוי ביירקלי , נתרמו ביום חתונת הזהב שלו. ירבו כמותו בישראל".(דואר היום, 17/9 1920 ע' 2.)

עיתון דואר היום משרטט את דמותו : "מר נסים לוי הוא " הנדיב" האיזמירי בהא הידיעה, הוא עובד חרוץ ושקדן בכל מין עבודה ומטרת חייו היא אך ורק לעשות טוב וחסד עם בני עמו ולהפריח על ידי עבודה מעשית והעשייה את הערים שבהן הוא משקיע את כספו ואונו. הרבה אגודות מסחר ותעשייה הקיימות כיום באיזמיר נוסדו הודות ליזמתו ועבודתו של הנדיב הזה. הוא בעל בינה רחבה ובמשך הרבה שנים , היה חבר מועצת פלך איזמיר ובעל השפעה רבה בחוגי הממשלה העות'מאנית וכל עצותיו בעניין בניין, ניצול מכרות, אמצעי הבור היו נשמעות בתשומת לב מרובה מצד מועצת הפלך. מר נסים הוא בן לאחת המשפחות היותר נכבדות באיזמיר והוא יסד בעיר זו הרבה מוסדות חסד וצדק, מהם המתכלכלים ומהם הנתמכים על ידו…" ( דואר היום, 17 יולי 1921, ע' 3).

ביירקלי- הציוני הספרדי וארץ ישראל:

יוני  1921, בארץ ישראל שלט המנדט הבריטי. משלחת של קבוצה קטנה המונה מספר רבנים ומכובדים יהודיים בעלי הון  מכל העולם מגיעה לביקור בארץ הקודש. כל הישוב מתרגש ויוצא מגדרו לארח אותם:  בארוחות רשמיות , בכנסים ובסיורים ברחבי הארץ. בין אותם רבנים ופילנתרופים נמצא גם יהודי ששמו נסים לוי ביירקלי, אדם עתיר ממון ונכסים שהגיע מהעיר איזמיר שבטורקיה.

ביירקלי סייר ברחבי הארץ עם בא כוחו המסחרי מר דוד ד' ביטון, הוא שהה ביפו כשבוע, בקר בירקון  כדי לבדוק את מצב הגאות וזרימת המים- על מנת לאסוף נתונים לתכנון מפעלי מים והשקיה, אסף פרטים לגבי גידולי הטבק המקומי, בדק את מצב מכונות הדפוס והעיתונות העברית,  וניסה לדלות נתונים ופרטים על מצב התעשייה והאפשרויות הטמונות בה על מנת לגבש תוכנית השקעות  בתחומים שונים,לפיתוח ארץ ישראל.

ביירקלי – ציוני נלהב בעל חזון נרחב, התקבל בזרועות פתוחות גם על ידי הנציב הבריטי בירושלים שהיה מעוניין לשמוע את חזונו לפיתוח הארץ והזמין אותו לשיחה בארבע עיניים בעניין זה. המארחים, דאגו  לקחת את ביירקלי וחבריו למסע, לבקר ארגונים נזקקים כדי לשכנע אותם לתרום ולתמוך: אחד המוסדות היה מוסד לעיוורים שהיה בסכנת פינוי, האורחים תרמו מיידית כל אחד את חלקו כדי למצוא מקום מכובד חלופי לחוסים וביירקלי דאג שישלחו רהיטים איכותיים מאיזמיר בסך של 300 לירות שהיה סכום גדול מאוד באותם ימים.

ביירקלי סייר גם במערכת העיתון העברי "דואר היום" של איתמר בן אב"י, עיתון שמטרתו לתת קול וביטוי לצעירי העדה הספרדית שחיים בארץ. הוא התארח גם במשרדי חברת בית הדפוס "הסולל", לה היה שייך עיתון "דואר היום" והתפעל מאוד מהקדמה הטכנולוגית ומהסטנדרטים המערביים הקיימים בחברה זו. בעיקר התרשם, מהיזמות הפרטית שאפשרה תעסוקה למאות משפחות.  הוא התמלא במוטיבציה ליזום מפעלים נוספים בארץ ישראל.

במהלך סיורו של ביירקלי, הגיע לטבריה. טבריה הייתה עיר יקרה ללבם של היהודים הטורקיים מאז ומתמיד. הגבירה היהודייה, עתירת הממון, דונה גרציה וחתנה דון יוסף נשיא, ממגורשי ספרד ופורטוגל, ניסו לממש את החזון הציוני שלהם לישב יהודים בטבריה והם חכרו בכסף רב שטחים בטבריה מהסולטאן הטורקי. ביירקלי יחד עם נדבנים טורקים אחרים, המשיכו לתרום לתושבי טבריה , לקרן הקיימת בישראל, ולגופי התיישבות אחרים. נסים לוי שהיה איש מאמין, הזדעזע ממצב קבר מאיר בעל הנס שליד טבריה ונענה לפנייתו של חברו וידידו הקרוב הרב חיים אלחדיף מחסידיו של מאיר בעל הנס לסייע  והחליט  בו במקום לתרום כסף לשיקום מתחם הקבר ולהקים מצבה גדולה משיש.  המצבה ניצבת עד היום, ומאחורי הפרוכת שמו של נסים לוי ביירקלי חרוט בה.

כשחזר ביירקלי לטורקיה, המשיך במרץ לפעול למען הקהילה היהודית באיזמיר ולתרום למען ההתיישבות בארץ ישראל. את פרויקט מצבת השיש ביצע בטורקיה על ידי טובי הסתתים, פרויקט שנמשך זמן רב בשל התנאי שהציב ביירקלי לאחראים על קבר מאיר בעל הנס: לסלול דרך מטבריה לקבר , על מנת שההליכה בו תהיה נגישה לכל אדם. הרבנים האחראים על הקבר סירבו להשקיע את הכסף, שנתרם להם, בסלילת הדרך לקבר בטענה שהם לא מסוגלים לבצע את סלילת הדרך- דבר שגרם לתסכול רב לביירקלי.

ביירקלי, כתב לעיתונות העברית בארץ על רשמי המסע שלו: לא ברור אם ידע לכתוב עברית או שנעזר במתורגמן אשר תרגם את הדברים, אך היה בדבריו מסר שהוא כל כך אקטואלי גם לימינו:

" בלתי נעימה היא המלחמה בין אחים, זו המלחמה הכעורה המתנהלת בכל עוז בארץ ישראל, המתבטאת על ידי השנאה הגלויה בין אשכנזים וספרדים…הריב הפנימי משפיע כלפי חוץ…מה דמות נערוך לבית ישראל אם בני משפחה הבונים אותה, אינם _ ( תמימי?) ובדעה אחת?.. ברגשי כבוד נסים לוי".( דואר היום, 29 ספטמבר, 1921).

ביירקלי, ביקר מספר פעמים בארץ ישראל: ב- 1923 סייר בהר הכרמל עם אחד העיתונאים של "דואר היום". העיתונאי תיאר את ביירקלי ותחושותיו: " והוא כולו מלא גיל והתפעלות, חסון וגבוה יותר מכפי הרגיל, כאילו התרומם לפתע. עיני הישיש הנוצצות הביעו ברק ואושר, וכעין נחמה פנימית לפתחו: "סוף סוף_ מלל בתנודה_ המצבה לרבי מאיר בעל הנס הוקמה, בה קשרתי את שמי לדורות, והנני מתגאה בכך". ( דואר היום, 12 נובמבר, 1926)

ביירקלי נפטר בצרפת ב- 1926, הידיעה על מותו, הרעישה את הישוב היהודי שהכיר את חזונו ותוכניותיו לפיתוח הארץ .  ההספד שנכתב עליו בעיתונות העברית משקף במעט את חזונו ומעשיו של האיש:

" ממעיינות המרפא אשר באינגהיים ע"י פריז שבצרפת הגיעה אלינו השמועה הרעה והמעציבה, שבתשיעי לאוקטובר. מת שם הישיש היהודי רב הפעלים, העשיר, העסקן והסוחר המופלג, מר נסים לוי ביירקלי מאיזמיר, בשנת השבעים ושש לחייו…. האדון נסים לוי ביירקלי היה יהודי גא, יהודי בכל רמח איבריו ושס"ה גידיו שלא בוש מיהדותו בשום מקרה, גם בעת התייצבו לפני מלכים, שרים ורוזני ארץ. בהזדמנויות שונות נשא משרות רשמיות נכבדות מטעם הממשלה הטורקית באיזמיר, שלא על מנת לקבל פרס. נדיבות לבו היהודית התבטאה באופנים שונים בעיר מגוריו איזמיר…בה הציב לעצמו ציון עד..בתור מטיב ועושה חסד יצוין ביחיד בהקדישו את ארמונו הפרטי והחשוב המתנוסס לתפארה על גבעה גבוהה, שכללה פינת חמודות מלאתי זוהר, הנשקפת אל הים התיכון, לבית חולים יהודי היחידי בעיר ואשר נמסר לרשות הקהילה…. ועל מה לא הגה וחלם? תוכניותיו שאותן נשא בכיסו ובשכלו השכם והערב היו. פתיחת מחצבות בסביבות הערים בארץ ישראל, יסוד בתי חרושת לליטוש אבני שיש, פיתוח מטעי הטבק במאות אלפי דונם, הקמת שכונות מיוחדות על ידי הגרלה, ועוד כמה מפעלים דומים לאלה שבהם חשב להשקיע חלק גדול מהונו. מלומד לא היה האיש, אך חונן בהבנה עמוקה ובתפישת העניינים בהיקפם. על הכול העיז לחוות דעה, שום דבר לא נעלם ממנו, ויש כי הצעותיו ועצותיו היו נשמעות גם מצד מומחים. בגדולות לא הלך, ויתכן כי הודות לתכונת נפשו זו היה מכובד ונערץ על פני כל." ( דואר היום, 12 נובמבר 1926 , ע' 6)

ומה קרה לאחר מותו? בשנות העשרים, בעקבות מלחמת יוון-טורקיה ואחר כך המשבר הכלכלי העולמי, משפחתו של ביירקלי החליטה כנראה להשתקע במנצ'סטר באנגליה. נכד אחד נשאר במילאס בטורקיה: יעקב אמטו סבא רבא שלי שעל שמו נקרא אבי. ענף זה של המשפחה עלה למדינת ישראל עם הקמתה.

מחקר וכתיבה, זהבה חן- טוריאל

*כל הזכויות שמורות לזהבה חן- טוריאל